לרוב, כשחילונים הם שעומדים מאחורי יצירה שבאה לתאר את הנעשה בתוככי החברה החרדית, חוויית הצפייה נחלקת לשתיים: צפיית חיבה או צפיית סלידה. הראשונה, והפופולרית בימינו, בעיקר על המסך ("שבאבניקים", "כיפת ברזל"), היא של החלת עולם המושגים החילוני על זה החרדי - המיושן ומכאן גם הנחות כמובן - והלאה אל ההתנגשויות הבלתי נמנעות ביניהם. אלה יצירות "שמדברות חילונית" בשפה ובצורה, וכפועל יוצא מכך, לחילונים נוח ואפילו נעים להתחבר אליהן. השנייה, מז'אנר הסלידה, לא מנסה להתחבב או לדבר בשפת הקהל. היא "מדברת חרדית" מן הרגע הראשון, ועושה זאת בנוקשות ותוך כדי הטחת ביקורת גורפת מעצם החיכוך הבלתי אפשרי בין העולמות. הקהל החילוני צופה כלא מאמין. הקונפליקט בו בוער, ואז גם הסלידה מן "האחר".
"עושה כרצונו" על-פי סיפורה הטרגי של אסתי וינשטיין ז"ל, שהתאבדה לפני כשנתיים והותירה צוואה בדמות ספר עדות חשוף ומדמם, נופלת מעצם הווייתה בתוך קטגוריית צפיית הסלידה. מסכת ההתעללויות שהיא עברה בביתה הייתה שוברת כל אחת ואחד. שבע בנות היו לה, ואלה נגדעו מחייה, לאחר חיים של דיכוי מתמיד של היצר והדרור, לצד בעלה הנואף ותחת חוקי החסידות הנוקשים. זה באמת מזעזע ומעציב, ויש שם הכול - מאונס הגוף ועד לרמיסת הנפש.
העוול זועק לשמיים, וגם לנקמת דם ולהטפה מוקיעה, אבל זה גם המקום שבו מגיע האתגר הגדול ביותר של היוצרים - המחזאי מוטי לרנר והבמאית איה קפלן - שנדרשו אל הסיפור, והוא: כיצד להגיש אותו בצורה אנושית. כן כן, אנושית ולשני הצדדים, כי אלה כולם אנשים ולא מפלצות דמוניות. במובן זה, "עושה כרצונו", כמו כל יצירה שאינה מעוניינת לחיות במעמד צד אחד, קמה או נופלת על האופן שבו מוצג "הרוע". במקרה זה, החסידות ובדמות הרב. וזה גם המקום שבו היוצרים לרנר וקפלן מצטיינים בו, תוך שהם נשענים על ביצוע עוצר נשימה של יגאל שדה, מהמשובחים והצנועים שבשחקני התיאטרון הישראלי.
זה לא רק האיפוק שהם נוסכים בדמות הרב, כמו ההנמקה. שום דבר ממה שהוא מצווה לו, ויהיה קשה ככל שיהיה, אינו פועל יוצא של גחמה אישית, של רצון לרווח או של תאוות שליטה. לאמונתו, חוקי החסידות הם מצוות לחיות לפיהן חיי קדושה. זכות שאין גדולה ממנה. הוא מבין את הכאב הרב ואת ההקרבה הנדרשת, ואפשר שגם בעצמו מתמודד עמם, אבל אין פה סדיזם וגם לא רוע לשם רוע.
מדובר בהישג בימתי מרשים של לרנר, קפלן ושדה, שאינו גורר את ההצגה לאזורי המלודרמה הצדקנית או הדידקטי-מטיפני. זה סיפור שיש בו שני צדדים, ואת שניהם ראוי לשמוע, והקהל מקשיב. מצד אחד זה המשחק הפגיע והנחוש גם יחד של אסנת פישמן בתפקיד דסי (דמותה של אסתי וינשטיין). מצד שני, יואב דונט בתפקיד מעולה כן כבעלה יעקב. אפשר לסלוד ממנו - וגם קל לעשות זאת - אבל האמת היא שהרבה יותר מעניין לנסות לשים עצמכם בנעליו ולשאול בכנות האם היה לכם האומץ לנהוג אחרת. כמו אחיה החוזר בשאלה של דסי בגילומו של מורדי גרשון המקסים, או כמו דסי-אסתי עצמה.