בחוברת של אלבום "הלהיטים הגדולים" של צביקה פיק, כל הצילומים ישנים. בכולם הוא נראה בשיא כוכבותו הוויזואלית. באף צילום אין הווה או רמזים לחייו הנוכחיים, וגם לא נוכחות של גיל מתקדם. איך הוא שר באהבה בסוף הקיץ? "העולם שייך תמיד לאוהבים הצעירים ברגעים הכי יפים של החיים". ובכל זאת, נדמה כי תדמית "הגדול מהחיים" התמתנה אפילו אצלו. לא מדובר באלבום של "דחוס כפי יכולתך". כנראה שבכל זאת יש משמעות להצטברות הזמן - במקרה שלו, לא פחות מ-46 שנות קריירה - שמאזנת את חוש המידה. וכך, יש באלבום מספר הגיוני של שירים - 20 - שנתחמים על פרק זמן מדויק מספיק בשביל ליהנות בלי תחושת גודש.
זה אוסף של כיף. אין בו יומרה מעבר לכך, אבל תחושה לא צפויה מחלחלת פתאום תוך כדי האזנה מרוכזת. החיוך נדקר לפעמים, ויוצר סדקים שאל תוכם מתפרצת עצבות. אומנם מתונה ועמומה, אבל בכל זאת מפתיעה. מתחת לעליצות המרקידה יש שכבות נוספות. "נוגה הוא הצליל של האהבה", שר פיק באחד מהשירים האייקוניים, "מעלה מעלה", ואם מקשיבים היטב, אפשר לגלות גם את התדר הזה. החל ממרי לו האבודה, דרך הלב המפורק שב"דם חם", והרקדן האוטומטי ש"נשאר דומם כמו אבן", ועד ה"אהבה שמזמן נגמרה" מהשיר "לילה סתווי", שהוא הלחין למאיה בוסקילה.
"לילה סתווי", כמו יותר ממחצית שירי האלבום, הוא שיר שפיק כתב לאחרים וכעת שר בעצמו, וזה מרענן. הוא שר בו בלשון נקבה. מבקיע את הלב למילים שהפומפוזיות של בוסקילה הבליעה, והשיר מתעדן. בכלל, האגביות שבה פיק מבטל מחיצות של מגדר, טובה לאוזן ולנפש. בשיר "אני אוהב אותך לאה", זהבה בן מצטרפת אליו (ומרגשת בגוונים הכהים אפילו יותר מבדרך כלל שפיק הוציא ממנה) ושרה בטבעיות בלשון זכר, והוא עצמו מרבה לשיר בנונשלנטיות בלשון נקבה.
השיר הוא העיקר ואין צורך לערוך בו שינויים. החידושים מתרחשים מעצם הביצוע שלו. ב"אלף נשיקות", למשל, הוא מכחיד את השמאלציות שבמקור היהורם-גאוני. וכך מתייצבת באלבום הזה המגמה: בפיק - שסימני ההיכר הסטריאוטיפיים שלו הם בומבסטיות והפרזה - יש גם מתינות ואיפוק. זו לא התפתחות, כי אין כאן ביצועים חדשים לצורך האלבום. זה שיקוף מעניין של מה שהיה כאן תמיד ושלא ראינו.