אם יש טענה שחוזרת על עצמה בערך בכל תיק של הטרדה מינית ואונס, היא "למה היא לא התלוננה כשזה קרה?". ובכן, יש לכך לא מעט תשובות על הרצף שבין המחיר האישי והמשפחתי ובין זה התעסוקתי והחברתי, אבל יש תשובה אחת שלא נהוג לתת עליה את הדעת, והיא שהמערכת תעשה לה את המוות. ככה פשוט, תקלף לה העור, תחקור אותה משל הייתה העבריינית בעצמה, תכריח אותה לשחזר, למחזר, ללוש, לדוש, ואז גם לחיות מחדש את הטראומה. עכשיו נכון, גם לנאשמים יש זכויות, אבל - וזה חתיכת אבל. ואל המקום הזה נכנסת דרמת בית המשפט התיעודית "תדגימי" מאת דפנה זילברג המבוססת על פרוטוקולים של בית המשפט מתיק אונס שהתקיים ב-2008, ושהקלטה מהם נחשפה ב"המקור". מילה במילה מביאה זילברג את ההתעמרות של הסנגור במתלוננת, את האפתיות של השופטים, ואת גולת הכותרת: ההדגמה, כדי שנבין איך נכנס ומה נכנס. זה מכעיס וכואב, ואני די משוכנע שאחרי הצפייה לא תשאלו יותר למה היא לא התלוננה קודם, אלא תעריכו את האומץ שלה לעשות זאת.