איתמר ציגלר / צילום: כפיר זיו
בהופעות של "החצר האחורית", יענקל'ה רוטבליט לעיתים מפתיע את המוזיקאים שעל הבמה לצדו, תומר יוסף, גדי רונן, רון בונקר, תום דרום ואיתמר ציגלר, עם משהו שהוא בדיוק סיים לבשל במטבח הפואטי שלו. באחת הפעמים האלה, הוא שלף דף מקופל מהכיס וקרא את השורות הבאות: "מה אתה מחפש פה / למה באת לכאן / אם אתה תיכנס לפה / יתחיל בלגן / תגיד מאיפה הגעת / למה דווקא אליי / מה חשבת כשבאת / מה נפלת עליי". כשרוטבליט סיים להקריא: "זה נורא ואיום / העולם שוב שותק / זה מזכיר לי מקום / העבר בי צועק", דממה נפלה על הקהל. כשהוא בא לתחוב את הפתק לכיס, ציגלר חטף לו אותו מהיד. אחרי כמה ימים תפר לו לבוש מוזיקלי אפריקאי קצבי שהולם את הזעקה שפורצת ממנו, והתוצאה היא שיר המחאה המטלטל, "הפליט".
כאמן פוליטי שמאלני, שלא חושש לומר שהכיבוש הוא אב כל הרע כאן, ציגלר לא רק שר על הפליטים, אלא משתתף פיזית בהפגנות נגד הגירוש וההתעמרות במבקשי המקלט, תוך סיכון ממשי לפגיעה בו ובאולפן שלו שממוקם בלב השכונות של דרום תל-אביב. הוא וחבריו ל"חצר האחורית", זורקים את עצמם לתוך האש, ובלי שיקולי רווח והפסד. "החושך ירד על הארץ / לא בבת אחת, לא פתאום / האור הלך ופחת והלך ופחת/ מעט מעט יום יום", שר ציגלר ב"האור החדש", גם כן מהאלבום השני והמשובח של ההרכב.
"הופעתי עם גדי בהפגנה למען הפליטים בתחילת ינואר", אומר ציגלר כשאנחנו יושבים בבית קפה לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה, "ובאירוע של עמותת אליפלט בסוף השבוע שעבר. הנושא הזה קרוב מאוד לליבי, כבן לאמא שנולדה במחנה פליטים בקפריסין, לשם הגיעה עם הוריה ניצולי השואה אחרי שהבריטים גרשו אותם מישראל".
השימוש במילה "גירוש" הוציא אותך לרחוב?
"הרבה קודם. זה הטריד אותי מהמקום של איך שמתייחסים לאנשים כאנשים. אני גר על גבול דרום העיר ועובד שם, כך שאני מכיר היטב את החיים באזור. אשמח שיהיו לי שכנים מגוונים, אבל לא הייתי רוצה שיקרה לי מה שקורה לרבים שם החיים בפחד. מצד שני, הפגנתי בזמנו בנווה שאנן נגד הביקור של נתניהו, שסגר את האזור והפך אותו לסטרילי ונגד ההזנחה הפושעת של דרום העיר, עוד לפני הפליטים. אסור ליפול לפח של הפוליטיקאים שמשסים אוכלוסיות אחת בשנייה וחבל שמנהיגי מאבק התושבים לא מבינים שמשחקים בהם והולכים מכות עם ילדים בגן שעשועים. זה לא KKK פה".
מבחינתך, החושך באמת יורד לאט על הארץ.
"בוודאי. זה תהליך איטי, וכטיבם של תהליכים איטיים הוא מחלחל הכי עמוק, ואז החושך פתאום הופך לאור. אנחנו הולכים בחושך וקוראים לו האור החדש".
חזרת לארץ לפני חמש שנים, אחרי 14 שנים בניו יורק. המצב פה לא עושה לך חשק לטוס?
"אני לא מתחרט שחזרנו. היה לי חשש לחזור לתל-אביב, זה כן, כי קשה לחזור למקום שבו הגזענות גוברת - ומעל הכול קיים הכיבוש של מיליוני פלסטינים - למקום שבו המרכז והשמאל קוראים לעהד תמימי בריונית וחוצפנית. מי פה הבריון החוצפן?".
אז יהונתן גפן צדק כשהשווה את תמימי לחנה סנש ולאנה פרנק?
"אפשר להתווכח על הדקויות של מי הוא בחר להביא כדוגמה, אבל הרעיון שלו היה להגיד שכמו המיתוסים והגיבורים הלאומיים שלנו, גם תמימי היא גיבורה לאומית. ברור שאני מסכים איתו בגדול".
הגיבורה הפרטית שלך היא בתך, ליר, שגרמה לך לכתוב גם ספר ילדים, "אל"ף בי"ת", וללכת בדרכה של אמך עליזה ציגלר, העורכת הראשית המיתולוגית של הוצאת ידיעות אחרונות.
"בתור ילד אהבתי מוזיקה, כדורסל ושטויות, ולמרות שאמא הייתה עמוק בספרים, אני הגעתי בשלב מאוחר יותר לשפה, לשירה. הרעיון לכתוב את הספר היה של נסה, אמא של ליר - אמנית, ציירת ופסלת שנולדה וגדלה באירלנד - ונפגשנו בניו יורק. אפילו שהיא לא דוברת עברית, היא חיפשה ויזואלית, כמאיירת, ספרי אל"ף'-בי"ת ולא מצאה שום דבר עדכני ורצתה להתעסק באותיות. חשבתי את מי לשדך לה ככותב. זה נהיה קצת איטי התהליך הזה, וככה, עם ההופעות של 'הבלקן ביט בוקס' בעולם, והזמן שיש להרוג בין ההופעות, בטיסות, בנסיעות ברכבת, מצאתי את עצמי כותב את הספר הזה. הוא לא מתיימר ללמד את האותיות, אלא לפתח אהבה לאותיות עצמן, לשפה. הוא קליל וקצת פואטי, טיפה פילוסופי ומלווה בציורים הנפלאים של נסה. זה הספר שלנו, לא שלי".
הזכרת את הבלקן שבה אתה גם חבר, ובנוסף אתה גם מפיק את ההרכב "DAM" של תאמר נאפר, מנגן וכותב. למה כל-כך הרבה דברים במקביל?
"תמיד הייתי במספר להקות במקביל, גם בגלל הפרנסה, אבל בעיקר מהרצון לספק ספקטרום לאהבה שלי למוזיקה ולז'אנרים שלה. לכל אחד מאיתנו בלהקה יש עוד פרויקטים. אנחנו לא רוצים ליפול למקום שכדי להתפרנס נצטרך לעשות דברים שאנחנו לא אוהבים".
כשנסעת עם אחיך, יובל, לניו יורק, מצאת את עצמך עושה דברים שלא ממש קשורים למוזיקה.
"הייתה לנו להקת ראפ בשם סייד אפקט וכשהגענו לניו יורק עבדנו בהובלות, בניקיון ואצל מעצב תפאורות לאירועי עשירים, ניגנו בסאבווי, עשינו הכול כדי להיות מוזיקאים. הברייק הראשון שלי היה דרך טרקים אינסטרומנטליים שהתחלתי לעשות לעצמי ואיכשהו התגלגלו ל-MTV, ועד היום אני רואה מהם כסף. אין לי היום - ולא הייתה לי אז - טלוויזיה, אבל סיפרו לי שהמוזיקה שלי ליוותה את כל התוכניות של התחנה. אחר כך עשיתי מוזיקה לסרטים, ואז הגיעה הבלקן, והבנתי שאפשר לראות כסף ממוזיקה. אבל יש לי הוצאות כל-כך מטורפות בתל-אביב, אז אני איכשהו שורד".
ההוצאות פה גדולות יותר מאשר בניו יורק?
"בטח. ניו יורק הוא מקום עם הרגשה של זמניות. הכול כל-כך גדול וקל ללכת לאיבוד, ויש את מזג האוויר והמרחק מהארץ".
מרחק שמנע ממך להיפרד מאביך ראובן, קבלן ימי שעסק בפרויקט הרחבת נמל חיפה, ונהרג בתאונת מטוס.
"הייתי בניו יורק עם אחי הגדול כשקיבלנו את הטלפון שהוא נהרג בנחיתה חזרה מנסיעת עבודה מקפריסין לחיפה, המטוס התרסק. יש לי בלאק-אאוט ממה שאמר לנו אז חוקר התעופה. זה היה שוק מוחלט. חזרנו לפה לשלושה חודשים עד שאמא אמרה לנו תחזרו הביתה, וכבר במטוס בדרך לארצות הברית התחלתי לכתוב שירים לאלבום השלישי שלי שהקדשתי לו, שעסקו בשכול ובאבא. יש שם שיר הלידה ובאמת, תשעה חודשים אחר כך ליר הגיעה".
אומרים עליך שאתה מלא רגש וחום בהופעות.
"ואני יודע שזייפתי. עד היום קשה לי לקרוא לעצמי זמר. התחלתי להרגיש זמר רק בחצר האחורית. זה תהליך של למידה ושחרור. אני חייב להודות לחברים שלי מניו יורק ומתל-אביב, ששמעו אותי מהמהם באוטו ואמרו לי, יש לך קול יפה, תשיר. בבלקן תומר יוסף הוא הזמר המוביל והוא עושה את זה נפלא".
לא מגרד לך לשיר?
"בבלקן? לא. אני נהנה ממה שיש. זה כמו שהמחאה של החצר האחורית לא מתאימה לבלקן".
את האלבום השני מימנתם באמצעות הד סטארט. למה?
"הייתה לנו התלבטות איך לגייס את הכסף, כי לא רצינו התערבות של חברת תקליטים. חשבנו על הלוואה מהבנק. בסוף גייסנו מעל 100 אלף שקל והכול הלך על מיקסים, עיצוב, קליפ".
אין רווח מההופעות?
"יש, והחצר האחורית גם מוכרת דיסקים באינטרנט ובהופעות, שזה יוצא דופן. אין דבר יותר יפה מלראות משפחות שלמות באות להופעות ושרות את כל המילים. זה שווה הכול".
אישי: 41, בזוגיות + 1, מתגורר בתל-אביב | אקטואלי: "החצר האחורית" תופיע בבארבי בתל-אביב ב-6.3, בבית אביחי בירושלים ב-8.3, בקיבוץ חמדיה ב-9.3, ובברלה להבות חביבה ב-16.3. "בלקן ביט בוקס" תופיע ב-3.3 בגבעת ברנר וב-6.4 בזאפה אמפי שוני