עלוני שבת
הפרינט לא ימות, הסירו דאגה. כל עוד יש יהודים שומרי שבת על פני כדור הארץ, יהיה מי שידאג להוציא לאור עיתון מודפס שאפשר לקרוא ביום המנוחה; ואם לא עיתון - אז ביטאון; ואם לא ביטאון - אז עלון שבת שמופץ בבתי הכנסת. זה יכול להיות עלון שכולו דברי תורה על פרשת השבוע (עם קצת פרסומות, כי בכל זאת - אם אין קמח, אין תורה), עלון שמשלב בין הפרשה לפרשיות אקטואליות טריות מהשבוע, עלון של הרב הקדוש הזה, הרב הצדיק ההוא והרב שזצ"ל כבר מזמן, עלון פוליטי, עלון דתי-פמיניסטי, עלון דתי-שמאלני, עלון לבני נוער, עלון לילדים עם סיפורים ומשלים חינוכיים (בכל זאת, צריך לדאוג שיהיה דור המשך) או עלון שמשלב בין קודש (מעט) לחול (הרבה) ונראה כמו מקומון של המגזר הדתי-בורגני (וכמובן שהכי מבאס אם דווקא הוא לא הגיע לבית הכנסת לפני שבת).
מדובר בתעשייה מתפתחת בהיקף שמהווה איום של ממש על היערות שעוד נותרו. על פי הערכות, מדי שבוע מופצים בבתי הכנסת ברחבי הארץ מאות עלוני שבת, שרבים מהם מודפסים בעשרות אלפי עותקים, ובניגוד למה שקורה בעיתונות המודפסת הכללית, נראה שיש פרנסה לכולם. ברוך השם. בחלק מהם המודל הכלכלי מבוסס על פרסומות, ואחרים נהנים מכספם של מי שחפצים לתרום לעילוי נשמת קרוביהם או לתמוך בהפצת דברי תורה לרפואתם שלהם או של בני משפחתם. גם קוראים לא חסרים, אם כי סביר להניח שלו היה נערך סקר TGI בקרב חובבי הז'אנר, היה בלבול רב - אחרי הכל, קשה לזכור אם עלעלת ב"שיחת השבוע" או ב"שיחת הגאולה", ואם הבן שלך הביא הביתה את "שבתון" או את "שביעי".
עלוני השבת צצו בראשית שנות השמונים, אבל האינפלציה במספרם זינקה בשיעורים שמזכירים את ונצואלה בעיקר מאז תחילת המילניום. גם התוכן השתנה: בתחילת הדרך היו אלה בעיקר עלוני פרשת שבוע, ועם הזמן פרחו עלונים שדברי התורה בהם מעטים עד כמעט לא קיימים, שמפיצים בעיקר פוליטיקה - ימנית בדרך כלל, שמזכירה את עיתון "הצופה" מנוחתו עדן - ידיעות חדשותיות פנים-מגזריות, טורי דעה, כתבות מגזין, מדורי תרבות ואופנה, ובמקרה של עלון נפוץ וחביב במיוחד גם מדור רכילות ברנז'אי-דתי (ללא לשון הרע!) ואפילו ביקורת מסעדות שכותב ח"כ לשעבר במפלגה ציונית-דתית ששינתה את שמה.
■ פרויקט מיוחד ממגזין "פירמה": 50 העיתונאים הכי משפיעים בישראל לשנת 2017
הציבור הדתי, שרבים מתתי-מגזריו מאסו כבר מזמן בעיתונות הכללית, שלא לומר בתשקורת הסמולנית, אימץ בחום את עיתונות בתי הכנסת המתפתחת, שמדברת בשפתו ומדבררת את ערכיו. גם הפרסומות שמציפות את העלונים הללו הן מגזריות, ללא חשש עבירה: פרויקטי נדל"ן דתיים, רישום למוסדות חינוך סרוגים, ומופעים, מקומות בילוי ונופשונים חובשי כיפה. הבדלנות מעולם לא נראתה פוטוגנית יותר.
העיתוניזציה של העלונים גם הביאה לא פעם רבנים בולטים לדון בהם ארוכות ובשיא הרצינות: האם מותר לזרוק לפח המיחזור את העלונים או שהם טעונים גניזה? האם יש להכניס לבתי הכנסת עלונים שכל קשר בינם לדברים שבקדושה מקרי בהחלט? מה דינם של עלונים שמפרסמים נופש בחו"ל, רחמנא ליצלן? ומעל הכל - איך גורמים לציבור לא לעיין בהם ובמקרים חמורים גם לדבר אודותיהם בשעת התפילה?
מאחורי העלונים עומדים מו"לים מגוונים: מאנשים פרטיים שחשקה נפשם בהפצת הגיגיהם התורניים, דרך מוסדות חינוכיים, תנועות שונות ועמותות, ועד אנשי עסקים פרטיים, שהבולטים שבהם הם אלי עציון ושוקי גולובינסקי, בעלי קבוצת אשדיר פרסום והפצה בע"מ, שעומדים מאחורי העלונים הבולטים "מצב הרוח" ו"שבתון" הפופולריים, ומפיקים ומפיצים עוד כמה עשרות עלונים. ב-2014 הגישו השניים הצעה לרכישת "מקור ראשון" הקורס, אולם הפסידו ל"ישראל היום" של שלדון אדלסון. ואם כבר הזכרנו את "מקור ראשון", גם לו יש חלק בתופעה - מערך ההפצה שלו אחראי להפצת עשרות עלונים לבתי הכנסת.
האם ומתי תגיע דעיכה במספר העלונים? קשה לומר. ייתכן שהשיא כבר מאחורינו, וייתכן שברגעים אלו ממש עובדים שלושה גרפומנים על העלון הגדול הבא. חפשו אותו בבית הכנסת הקרוב למקום מגוריכם. שבת שלום.