שלמה פילבר / צילום: תמר מצפי
הפרטים שחשפה המשטרה על הקשר המשולש שבין שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת (המושעה כעת), לבין בנימין נתניהו וארנון מילצ'ן, ובעיקר הערבוב של פילבר לתוך הקלחת, לא צריכים לרגש אף אחד. בסופו של דבר הרי נתניהו מינה את פילבר בדיוק לשם כך - שיהיה מישהו במשרד כעושה דברו וכמי שיכול לפתור בעיות למי שצריך. גם אם לא אוהבים את זה, זו זכותו, ולכן משרת מנכ"ל מוגדרת כמשרת אמון. נדמה לי שגם פילבר לא יכחיש זאת, כי הרי המינוי שלו פוליטי פאר-אקסלנס.
הרבה מאוד ביקורת סופג משרד התקשורת בכל שנות קיומו, וב-99% מהמקרים הביקורת מוצדקת. אבל יש חריגים, והם מופיעים כאשר הדרג המקצועי מתעקש לשמור על עצמאותו ולא מוכן להיכנע לתכתיבים כשהוא יודע שמקורם פוליטי. זה מה שקרה לפילבר במשרד התקשורת. דרג מקצועי (בחלקו) שלא הסכים ליישר קו ולקבל מהלכים שנראו מוטים, בלשון המעטה. את הדרג המקצועי במשרדי הממשלה מרבים לתקוף על התפוקה הנמוכה ועל האיטיות ביישום החלטות מדיניות, אבל כאמור, לפעמים יש גם נקודות אור, כשהדרג הזה עושה שריר ומראה שהוא לא מוכן לכל גחמה ואף מוכן לשלם על כך מחיר אישי כבד.
רק שרי תקשורת מעטים מינו מנכ"לים על בסיס מקצועי. לימור לבנת מינתה את דני רוזן, שולמית אלוני מינתה את שלמה וקס, גלעד ארדן מינה את אבי ברגר, והיו עוד כמה. רוצה לומר: היכן שהיו מינויים מקצועיים, לרוב גם היו תוצאות טובות.
במקרה של פילבר, היה די ברור שהוא יוזעק לטובת אותה פגישה לילית עם נתניהו ומילצ'ן. נתניהו היה גם שר התקשורת, ופילבר איש אמונו - טבעי שהוא יקרא לו כשהוא צריך לפתור בעיות לחברים. השאלה היא האם פילבר שיתף פעולה בניסיון להקל על מילצ'ן למזג את ערוץ 10 עם רשת, או שהפגין את מה שמצופה מדרג מקצועי עצמאי. כאן כל אחד יכול להבין לבד לאן נשבה הרוח.
רבות נכתב על הנכונות של פילבר לשכב על הגדר בשביל נתניהו. כמו רבים לפניו הוא ננטש על-ידו לעת צרה.