מגוון מנות / צילום: דני גולן
בחודשים האחרונים הופיעו בתל-אביב, כמו תמיד בעצם, כמה וכמה וכמה מוזיקאים נהדרים. שיאם של השבועות הללו נרשם כנראה בהופעתו של ניק קייב בהיכל מנורה מבטחים ביד אליהו. כנראה, אני אומר, מכיוון שבאבירות אין קץ ויתרתי על הכרטיס שלי לטובת אשתי שתלך עם בננו הבכור, כפי שכבר סיפרתי באחת ההזדמנויות. בעצם לא ויתרתי. זה נקבע מראש. באביב. אני הלכתי איתו לפיקסיז בקיץ.
אבל כמה ימים לפני הופעתו של קייב, זכיתי בפיצוי מוקדם לעצב שבא אחר כך על ההחמצה. הייתי, יחד עם בני, אחד מכמה עשרות מאושרים, בניגוד לאלפים בהיכל, שצפו בראלף טאונר, גיטריסט הג'אז האגדי שיחגוג אוטוטו את יום הולדתו ה-78. טאונר מנגן כאילו טכנית הוא עדיין בן 30, אבל נפשית הוא כבר בן 200. אם יום אחד ייצא לכם, אל תוותרו. ולמה נזכרתי בזה? מפני שאחרי שיצאנו מההופעה המופלאה, כיבד אותי בני בנוכחותו גם בארוחת ערב קצרה ונעימה במסעדת אוקינאווה.
המסעדה היפנית החביבה הזו היא סניף של מקום ותיק בהרבה בנווה צדק. מתחם גן החשמל, התחום בין הרחובות הרכבת, בגין, אלנבי ויהודה הלוי, הפך כבר מזמן ממשכנם של זונות ונרקומנים לבית חם להיפסטרים תל-אביביים מעודכנים במיוחד, עם לא מעט בתי קפה, ברים, מסעדות ומועדונים, חלקם הגדול הם כבר מוסדות של ממש כמו לבונטין 7 שאירח את טאונר.
אוקינאווה היא כאמור עולה חדשה, ובהיותה סניף של מקום ותיק ומצליח, חלה עליה חובת הוכחה כפולה. במיוחד באזור שאינו חובב "סניפים", אם נתעלם לרגע מהירו, הראמנייה של אהרוני.
התיישבנו איפה אל שולחן גבוה בכניסה, ועלעלנו בתפריט שהוא כמו תמיד במקומות כאלה, גדול קצת יותר מדי. בכל זאת הצלחנו לבחור. קיבלנו קנקן סאקה לא מסונן, שרק אני שתיתי כמובן, וחיכינו בסבלנות.
לאט-לאט התחילו להגיע אל השולחן שלל מנות. קלמרי קנז'ורי התגלתה כמנת קלמרי ובצלים מושרים במשחת פלפלים חריפים ומיץ יוזו, צרובים על הפלנצ'ה. מנה חריפה כדבעי, פיקנטית ומצוינת לחובבי החריף שאינו מוגזם.
פיש באן, הלוא הן לחמניות רכות ממולאות בדג מטוגן, מנה צפויה הלוקחת חלק בשיגעון הבאנז התל-אביבי הנוכחי. הדג הוא בעצם מעין שניצל דג ששרה במיץ ליים ותבלינים, מלווה בירקות טריים ופטריות כבושות, משתכשך במיונז צ'ילי. בנאלי משהו, אבל סבבה.
קריספי אבי גוהו - שרימפס וטונה קצוצים עם טוביקו וצ'ילי על פכסם אורז פריך וחמאתי. מנה מקורית וטעימה לאללה.
עכשיו, מן הסתם, הגיע סוף-סוף תורו של הסושי. דגמתי שתי מנות - טאמקי צלופח מעושן ואבוקדו, שהוא בעצם קונוס מגולגל מאצה ובתוכו אורז, אבוקדו ופיסות צלופח מעושן. שום דבר לכתוב עליו הביתה, אבל בסדר גמור, ועוד קונוס, הפעם עם בשר סרטן במקום הצלופח. ושוב, סטנדרטי, ושוב מספק.
עצם העובדה שאפשר למצוא בסושייה שגרתית למדי משהו החורג משגרת הסלמון/טונה ו... ירחם השם, דניס חי (מי מרשה לסושיות ארצנו להגיש את הדג הזה, המגיע מבריכות ואוכל אלוהים יודע מה, במצב נא?), כבר היוותה שמחה גדולה עבורי. הסרטן והצלופח סיפקו היטב את רעבוני לקצת אקזוטיקה יפנית בלב המאפליה התל-אביבית ההיפסטרית.
קינחנו בבנופי - אותה עוגת בננות וקרמל פסאודו הודית, זה מה שהנער בחר ולי לא היו שום טענות.
אוקינאווה היא סושייה ומסעדה יפנית סבירה בהחלט. אחת מני ים. לא מעליבה כמו שכמה וכמה סושיות תל-אביביות יכולות להיות, וגם לא מסעירה כפי שרק אחת שכבר עייפתי מלהזכיר את שמה (משהו בשדרות רוטשילד שמתחיל ביאקי) יודעת להיות. גם לא ציפיתי.
בשביל מה שזה, זה בסדר גמור, ואם זכיתי לאכול כאן ארוחת ערב טט-א-טט עם בני הבכור, אחרי שעה מלאת השראה במחיצתו של ראלף טאונר המקסים, זה המקום הכי טוב בעולם.
לכו לשמוע ג'אז בלבונטין בשביל להיזכר שלא הכול זה סטטיק ובן אל (כבודם במקומם מונח), ואחר כך תרביצו קצת סושי באוקינאווה, ולרגע תוכלו גם אתם לחשוב שיש עתיד זו לא רק המפלגה של המתאגרף עם הג'ל אלא גם מצב נפשי מבורך.
כדאי להכיר
טוביקו הן ביצי דגים מעופפים המגיעות לשולחן בצבעים זרחניים מבהילים משהו, שנוצרים משימוש בוואסבי ליצירת צבע ירוק, יוזו לצהוב או דיו של דיונון לשחור. צבען המקורי הוא אדום-כתום. הן זעירות, מתפצפצות בפה, מלוחות קמעה ומשמשות כקישוט למנות סושי שונות.
אוקינאווה לבונטין
פרטים: לבונטין 11 תל-אביב, טל' 03-5101099, א'-ה' 12:00-00:00, ו'-ש' 11:00-00:00.
מחירים: באן דג - 48 שקל, צלופח - 36 שקל, סרטן - 34 שקל, קלמרי - 39 שקל, שרימפס וטונה - 48 שקל, בנופי - 32 שקל
השורה התחתונה: טוב