10 שנים הן לא מעט זמן במונחים ישראליים, ומרתון תל-אביב - שסוגר את העשור הראשון לפעילותו - מתגאה בכך שהוא כנראה אירוע הספורט האקטיבי הגדול בארץ.
מאז שיצא לדרך, ידע המרתון שנים טובות יותר ופחות, אבל הרצים הצביעו ברגליים, והמרתון הלך וצמח והגיע לשיאים חדשים. קודם כל - במספרים. השנה למשל ישתתפו בו 40,000 רצים במקצים השונים, כ-2,800 מהם במרתון המלא.
שנית, בבינלאומיות. כ-2,500 רצים הגיעו מרחבי הגלובוס. חלקם מהשכנה ממזרח, ירדן, ואחרים ממקומות כמו איסלנד, הוואי ואפילו יפן.
מרתון תל-אביב הביא לשינוי תודעתי בקרב האוכלוסייה, וככל שטרנד הריצה השתרש, עלתה קרנו. מי שעקב אחריו במשך השנים יכול להעיד על אופיו המתפתח, על ההשפעה שלו ועל המקום שהוא תופס היום בתרבות הספורט הלאומית.
אחד האנשים שיכולים לעשות זאת טוב מאחרים הוא קובי גטניו, 49, מרתוניסט ותיק שהשתתף בכל אחד מהמרתונים של תל-אביב, והשנה יעשה זאת בפעם העשירית, ולא לבד - ועל כך בהמשך.
כשאני שואלת אותו כיצד מצטייר בעיניו השינוי שעבר מרתון תל-אביב לאורך השנים ואיך הוא חווה את התפתחותו, הוא אומר ש"ההתפתחות של המרתון מקבילה להתפתחות האישית שלי".
גטניו השתתף במרתון תל-אביב הראשון בשנת 2009, כשלמעשה, זה היה המרתון השני בחייו (שלושה חודשים קודם גמא את מרתון טבריה). "אני שומר את מספר החזה שלי מהמרתון הראשון", הוא מתגאה, "בשנה הראשונה הייתי מספר 949 ולפני שנה 2570, וזה בעצם הסיפור של המרתון. הוא התחיל בקטן והיום נחשב לגדול בארץ.
"בשנה הראשונה חילקו פרסים קטנים, ובשנה שעברה אפילו הפרס גדל והעמיד אותו בשורה אחת עם המרתונים הנחשבים. אומנם בעולם מדובר על 40,000 איש שרצים מרתון (ואצלנו כאמור רק 2,800), אבל כמירוץ אורבני הוא דומה באווירה ומתקרב לאירועים בחו"ל".
ויש לו עוד הקבלה להתפתחות שלו בצד המרתון לאורך השנים: "כשהתחלתי לרוץ, לסיים את המרחק היה בשבילי אתגר פיזי ומנטלי. לריצת מרתון צריך להתכונן, ולהתייחס אליה בהמון כבוד. צריך ללמוד איך להתנהג איתה, ובעיקר להכיר את היכולות הפיזיות שלך ועד כמה אפשר למשוך את הגוף לקצה היכולת שלו בלי לפגוע בו - כי זו יכולה להיות ריצה מסוכנת.
"עם השנים הוספתי לי מירוצים כמו איירון מן ורצתי שלושה מרתונים בשנה. אבל בשלב מסוים הבנתי שהמרתון הוא לא האתגר. הבנתי שאני צריך משהו שהוא מעבר לאתגר האישי שלי, אתגר למען הקהילה. רצי מרתון מעוררים השראה, לכן החלטתי לקחת את הריצה לטובת מטרות נוספות.
היום אני מתנדב בשלוש מסגרות קהילתיות, וגם בתחום הזה אני לא היחיד. עוד רצים שילבו מטרות שמעבר להישג האישי, והמרתון מאמץ היום 90 עמותות שרצים מתרימים כסף בעבורן".
גטניו הוא חבר הנהלה בעמותת Make a Wish, שמגשימה משאלות לילדים החולים במחלה מסכנת חיים. בתחרויות הוא מגייס תרומות להגשמת משאלות. "לפני שנה רצתי שלושה מרתונים תחת הכינוי SUB12 - דהיינו, להגשים תריסר משאלות על-ידי גיוס של 120,000 שקלים.
"להיות מתנדב בעמותות כאלה זה לקבל פרופורציה בחיים. לעמוד מול ילדים חולים ולשמוע מה החלום שלהם זו פרופורציה, כי אחר כך אפשר להעריך את החיים באמת - את הנשימה, ההליכה, החיוך, האכילה העצמאית ואת כל הדברים הכי טריוויאליים.
"גם בזמן ריצה אני מעריך את זה. יש הכרת תודה שמשנה את החשיבה על החיים בכלל, כי מרתון מביא לתובנות אדירות ואנשים צריכים לרוץ אותו כדי להבין דברים - מעבר למירוץ יש בסוף אותנו נטו. אנחנו אלה שמגיעים לקו הסיום". לפני כשנתיים גילה את הכפר כישורית, שמאכלס קהילה של בעלי מוגבלויות בגליל, והוזמן לבקר. התברר לו שיש בכישורית קבוצת ריצה, והוא קיבל פנייה מירון, אחד התושבים בכפר, שביקש שיאמן אותו למרתון יחד עם חבר נוסף, איתי. וכך היה.
"עבורנו המרתון הוא אתגר, אבל עבורם זה כרטיס הכניסה לעולם של אנשים נורמטיביים", אומר גטניו. "רץ בעל צרכים מיוחדים שמצליח לרוץ מרתון הוא סופרמן. הוא עושה את הבלתי אפשרי עבורם ומהווה השראה לרצים כמוהו, בעלי צרכים מיוחדים, אבל גם לנו, הרצים הנורמטיביים".
בשנה שעברה הוא רץ מרתון עם ירון, והשנה הוא ירוץ עם איתי, אך לראשונה ירוץ רק חצי מרתון, כהכנה לריצת מרתון משותפת שלהם בווינה.
המסגרת השלישית שגטניו פעיל בה היא עמותת Unistream, שמעניקה לבני נוער מהפריפריה כלים להקמת סטארט-אפים. שם הוא מרצה על חשיבה מחוץ לקופסה ועל העצמה אישית.
"אני מעביר הרצאות בפורומים שונים, מבתי ספר, דרך צבא ועד משטרה וחברות", הוא מספר, "ההרצאה שלי 'לתת את הרץ שבך' מחברת בין ספורט לתרומה לקהילה, ואומרת שלכל אדם בעולם יש משהו לתת למישהו. אני נותן את הרץ שבי, אבל כל אחד יכול לתת משהו משלו, זו המהות. אני מאמין שכל אדם צריך להקדיש 5% מחייו וזמנו לתרומה לקהילה, ואם זה יקרה, נחיה בעולם צודק, טוב ושוויוני יותר".
ולסיכום - איזה מין רץ אתה היום לעומת הרץ שהיית לפני עשור?
"במרתון הראשון עשיתי את התוצאה הכי טובה שלי, כי הייתי חדור מטרה. אבל מאז ועד היום אני רץ בלי שעון, אני נהנה מכל מטר שאני רץ ואני מחייך. זו ריצה שגורמת לי הנאה אדירה כי יש מאחוריה מטרה. אני כבר לא העניין, אלא המטרה היא שחשובה".