ההרמון / צילום: טל גבעוני
"אם אני מתכוון להזהיר את האנושות מפני הנמר", כתב פרידריך שילר בהקדמה ל"השודדים" ב-1781, "אסור לי להשמיט את התיאורים על עורו המנוקד, המבריק ביופיו".
לספרות ולקולנוע יש יכולת מופלאה לגרום לנו להזדהות עם מפלצות באמצעות אסתטיקה: הומברט הומברט, למשל, הפדופיל האנס מ"לוליטה", מהפנט את הקורא/ת בשפתו השנונה, מושך אותם בקורי העכביש שהוא טווה במילותיו; "תפוז מכני" של סטנלי קובריק גורם לצופה "ליהנות" בעל-כורחו/ה מהאלימות הכי יפה שנראתה על המסך; ויש עוד דוגמאות למכביר. האסתטיקה הזו חסרה מאוד ב"הרמון", הדרמה המדוברת של רשת (ערוץ 13), והחוסר הזה מוריד מאיכותה, על אף היותה סדרה ממכרת.
"הרמון" נשענת בחופשיות על פרשת גואל רצון, שהצליח לשכנע עשרות נשים להשתעבד לכת שהקים. אחת הכותבות, הדר גלרון, אף סיפרה כי בעבר נקלעה לכת בעצמה (יחד איתה חתומים על הסדרה גם ענת ברזילי וגדי טאוב, החולק את הבימוי עם מרקו כרמל). אלא שהמפלצת בסיפור הזה (אלון אבוטבול) היא מפלצתית מדי והנשים אומללות מדי, ואין לי כצופה כמעט שום דרך להבין למה הן לא קמות והולכות.
הדרך לעשות את זה הייתה להעביר את המציאות מנקודת מבטן של הנשים באמצעים קולנועיים: שימוש בתאורה ובצבעים כדי להראות איך בית הכלא שבו הן חיות הופך לארמון שהן רואות בדמיונן; עריכה קצבית שתשקף את החיים העשירים בקומונה; זוויות צילום שיביעו את הכריזמה ואת הכוח של הגורו-הטורף. אבל שום דבר מזה לא נעשה. להיפך: אפילו המוזיקה, במקום להביע את עולמן הפנימי של הדמויות, צועקת "תראו כמה הן מסכנות!".
למה "הרמון" בכל זאת ממכרת? ראשית, בזכות המשחק המצוין של כל הקאסט; ושנית, כי התסריט מצליח ליצור סיפור מתח, בעיקר דרך הגיבורה הראשית מאיה (חן אמסלם זגורי), אחותה הגר (נועם לוגסי) והוריהן (יורם טולדנו ואסי לוי). ההורים הם היחידים שאפשר באמת להזדהות איתם, וכאבם הוא סיבה נוספת להתמסר ל"הרמון", כי הוא מראה באפקטיביות את הרגע המסויט שבו בן או בת משפחה הופכים לאנשים מנוכרים שאי אפשר לדבר אל ליבם, אל ההיגיון שלהם, וכל מה שנותר הוא לעמוד חסרי אונים מול החומה שנבנית סביבם.