1. ביום שלישי השבוע עצרה המשטרה ארבעה עובדים של שיכון ובינוי בעבר ובהווה, ושלושה מהם הובאו לבית המשפט להארכת מעצר. היום נעצרו בכירים בחברה. החשד שהמשטרה חוקרת: עובדים בכירים בחברה בת זרה של שיכון ובינוי שילמו שוחד כדי לזכות במכרזים של מיזמי בנייה באפריקה בהיקף של מאות מיליוני דולרים. לפי החוק הישראלי, מי שנותן שוחד לעובד ציבור זר דינו כנותן שוחד לעובד ציבור בישראל.
המקרה של שיכון ובינוי דומה להפליא למקרה של טבע והשוחד ברוסיה, למעט שני הבדלים בולטים: בטבע השוחד הוא כבר עובדה מוגמרת. החברה הודתה ששילמה תשלומים מושחתים לעובדי ציבור ברוסיה ובאוקריאנה; שביצעה תשלומים לא נאותים במקסיקו; שיצרה רווח אדיר כתוצאה מהתשלומים המנופחים; שתשלום השוחד הוסווה בדוחות כהוצאות לגיטימיות. טבע שילמה אמנם קנסות כבדים במיוחד בארה"ב ובישראל. הפרקליטות הדגישה שתיק החקירה הוא נגד בכירי החברה (ביניהם חיים הורוביץ, בנו של מייסד החברה ולשער יו"ר החטיבה הבינלאומית של טבע), אך חקירה ומעצרים מתוקשרים עדיין לא התבצעו, ואני מסופק אם אי-פעם יתבצעו, למרות ההאשמות החמורות. מדוע ה"הפליה" בין טבע לשיכון ובינוי? האם בכך שטבע שילמה קנסות כבדים והודתה בתשלומי שוחד היא "קנתה" את סגירת תיק החקירה נגד בכיריה? צריך להפנות את השאלה הזאת למשטרה, כי ה"הפליה" במקרה הזה ממחישה יותר מכול את אחת הבעיות בחקירות של תופעות דומות - אכיפה בררנית, שמחמירה במקרה א' ומקילה במקרה הטוב ומעלימה עין במקרה הרע במקרה ב'.
אכיפה בררנית מאפיינת גם את תיק 4000, והיא גורמת ליותר ויותר אנשים לתהות על התנהלות מערכות אכיפת החוק. ככל שהדוגמאות הולכות ונערמות, אמון הציבור במערכות האלה נשחק.
2. בדיווחים בתקשורת על תיק 4000 השתרשה האמירה שניתנו לבזק הטבות בהיקף של מאות מיליוני שקלים, אלא שזו תפיסה פשטנית. המציאות הרבה יותר מורכבת. בקצרה, ההטבות לכאורה נחלקו לשתיים: הראשונה - ביטול ההפרדה המבנית; השנייה - נכס המס של חברת yes. שתיהן שלובות לכאורה זו בזו, ובשתיהן יש הרבה מההיגיון הכלכלי, העסקי וגם, תתפלאו, הצרכני. ברור כשמש שלבזק היה אינטרס מובהק בקידום מהיר ככל האפשר של ביטול ההפרדה המבנית, במיזוג עם yes (שגרר את עסקת בעלי העניין עם שאול אלוביץ) ובניצול נכס המס שלה, וברור כשמש שהאינטרס של אלוביץ לעתים לא חפף במלואו את זה של בזק, בעיקר בגלל מצוקת הנזילות שלו. המצוקה הזאת הובילה אותו, על פי החשדות וההמלצות לכתבי אישום, לעגל פינות מול הרגולטורים ובעיקר לבצע מניפולציות בדוחות yes כדי להזרים אליו כמה שיותר כסף על חשבון בזק.
כל זה לא אומר שביטול ההפרדה המבנית בבזק הוא סוג של "הטבה". לא, הוא סוג של הכרח, כי בזק איננה יכולה לפעול כהורה שאינו יכול לתקשר עם ילדיו (בזק בינלאומי, yes ופלאפון) ולהמשיך לפעול במבנה תאגידי ארכאי, רק כי הרישיון ההיסטורי שלה קבע כך. יתרה מכך, ביטול ההפרדה המבנית היה מאפשר לצרכן ליהנות משיווק חבילות טריפל המשלבות טלוויזיה רב-ערוצית, אינטרנט וטלפוניה נייחת תחת קורת גג אחת ובמחיר נמוך יותר. כמובן, ביטול ההפרדה המבנית לווה בכמה תנאים שבזק הצטיינה בדחיית יישומם, אבל בסופו של דבר, אחד התנאים הבולטים - רפורמת השוק הסיטונאי - הפכה להצלחה גדולה מאוד דווקא בתקופת שלמה פילבר כמנכ"ל משרד התקשורת והבוס שלו, שר התקשורת נתניהו. כיום יש לא פחות מ-550 אלף מנויים סיטונאיים באינטרנט, ש"רוכבים" על התשתית של בזק.
ובעניין נכס המס של yes: על פי פקודת מס הכנסה, לקיזוז הפסדים יש כמה מבחנים, אבל העיקרון הוא שזה מהלך חשבונאי מקובל, גם אם הפסדי yes היו עצומים (יותר מ-5 מיליארד שקל) ונכס המס שווה כרבע ממנו. אלה עניינים שהוסדרו עם רשות המסים. להציג את זה כ"הטבה" מיוחדת שנתפרה לבזק - זה מנותק מהפרקטיקה העסקית החשבונאית. ההיסטוריה במקרה הזה מחדדת את העניין: מי שיצרה את ערימת ההפסדים של yes היא לא אחרת ממדינת ישראל. כזכור, הממשלה היא זו שהחליטה לסבסד את התחרות בשוק הטלוויזיה הרב-ערוצית, כשהובילה את בזק הממשלתית לתמיכה חסרת תקדים בהקמת yes בשנת 1998. בזק השקיעה סכום עתק ב-yes - כ-3.3 מיליארד שקל. השקעה לא כלכלית שכבר לא תחזיר את עצמה לעולם. נכס המס הזה הוא, אם כן, תולדה ישירה של החלטות שהתקבלו בעבר על ידי המדינה.
וחייבים להדגיש: ההחלטה הנכונה על ביטול ההפרדה המבנית, עם תנאיה, לא הייתה צריכה להתקבל על ידי נתניהו או בהשראתו, על רקע היכרותו עם אלוביץ'. התוצאה היא שכרגע יש שיתוק בנושא הזה, כי אף פקיד לא מוכן לקבל החלטה, שהיא לטובת הצרכן, פן יבולע לו והוא ייתלה בכיכר העיר באשמה של הענקת "הטבות" לבזק.
3. וכעת אנחנו מגיעים לאכיפה הבררנית. משרד התקשורת והרגולציה בשוק התקשורת מתנהלים בצורה עקומה כבר שנים ארוכות. הוט, לדוגמה, החברה השנייה בגודלה בשוק התקשורת, קיבלה ממשרד התקשורת הטבה ענקית, בהיקף של מיליארד שקל, כאשר איפשר לה לדחות שוב ושוב את מחויבותה לפריסה אוניברסלית, כלומר, פריסת התשתית שלה ברחבי ישראל.
ההטבה הענקית הזאת נמתחה לאורך זמן רב, בתקופה שמו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס ובעל השליטה לשעבר ב"גלובס" אליעזר פישמן היו בין בעלי המניות בהוט וגם בתקופת שליטתו של פטריק דרהי בחברה (אגב, על פי הערכות מוזס ודרהי מקורבים מאוד). מדוע, אם כך, הפוקוס בעניין ההטבות הוא על בזק ולא על ההטבה הברורה והענקית שניתנה להוט? מה גרם לכל הגורמים הבכירים במשרד התקשורת, כולל מנכ"ל המשרד לשעבר אבי ברגר, שמוצג בתקשורת כאחד שעומד על עקרונותיו, לאפשר להוט לסובב בכחש את הרגולציה פעם אחר פעם? מה בדיוק היו קשרי הוט עם משרד התקשורת שאפשרו זאת? שאלה טובה. כאן בדיוק מתבטאת האכיפה הבררנית.
4. עניין הסיקור המלטף של נתניהו באתר וואלה! (עם כל הכבוד, לא מדובר בשחקן תקשורתי משפיע כל כך, יש משפיעים ממנו בהרבה) הוא מפגן הצביעות הגדול ביותר של התקשורת. יחסי ליטוף-זימבור של פוליטיקאים מתקיים בכל כלי תקשורת בישראל, ברמה כזו או אחרת. מדובר ביחסים של תן וקח, שמור לי ואשמור לך, כשעל השולחן מונחים אינטרסים עסקיים מובהקים. רוצים דוגמאות? יש למכביר.
בתקופה שבה יאיר לפיד כיהן כשר האוצר, הזרימו המשרדים הממשלתיים שבשליטת "יש עתיד" - חינוך (שי פירון) ורווחה (מאיר כהן) - תקציבים נדיבים מאוד ל"ידיעות אחרונות" עבור תוכן שיווקי. האם יש לכך קשר ליחס החמים והנעים שמקבלים לפיד ומפלגתו בעיתון? ובמה זה בדיוק שונה מיחסי וואלה-בזק-נתניהו? לא שונה, אפילו זהה.
"ידיעות אחרונות" העניק לחברי כנסת לא מעטים שתמכו בחוק "ישראל היום" יחס חנפני, לדוגמה לאיתן כבל ולציפי לבני, שקידמו את החוק ללא ליאות. האם אין הדבר דומה לטענות שבבסיס תיק 4000 על יחסי וואלה-נתניהו-בזק? ודאי שכן. גם כאן מעורבים אינטרסים עסקיים ויחס מלטף בכלי מדיה. כבל אמנם נחקר באזהרה בעניין, אבל נראה שהטיפול בעניינו התאדה לחלוטין בהמולת נתניהו.
איילה חסון פרסמה לאחרונה עוד סיפור שמלמד היטב על יחסי ליטוף וזימבור בין כלי תקשורת לפוליטיקאים ולאנשי צבא. זה הסיפור: בזמנו חולק "ידיעות אחרונות" בבסיסי צה"ל במסגרת עסקה בין העיתון לצבא. "ישראל היום", כחלק מהתחרות עם "ידיעות אחרונות", ביקש להצטרף להפצתו בבסיסי צה"ל - בחינם. מי שעמד על רגליו האחוריות נגד העסקה הזאת הוא הרמטכ"ל אז, גבי אשכנזי, שזכה ליחס מלטף מאוד מ"ידיעות אחרונות".
מי שתמך בהפצת "ישראל היום" בבסיסי צה"ל הוא אהוד ברק, אז שר הביטחון (ויריבו של אשכנזי), באמצעות יוני קורן, אז ראש לשכתו. באורח פלא, הן ברק והן קורן, חטפו אש וגופרית מ"ידיעות אחרונות". זאת ואף זאת: אשכנזי נשמע אומר בשיחת טלפון מוקלטת ש"נוני (מוזס) יעשה כל מה שאני אומר לו".
שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", הדפיס והפיץ באמצעות "הארץ" את רוב גיליונות העיתון במשך שנים, בהיקפים מצטברים של מאות מיליוני שקלים ברוטו, מה שסיפק ל"הארץ" חמצן להמשך פעילותו. האם גובה הלהבות לאורך התקופה הזאת נגד נתניהו ב"הארץ" היה כגובה הלהבות עתה? אני ממש לא בטוח. זכור במיוחד ראיון ארוך ומלטף (אפרופו יחסים מלטפים בוואלה!) שניתן לנתניהו יחד עם פרופ' לואיג'י זינגלס - בסיום השותפות בין אדלסון לקבוצה.
דוגמה אחרת היא היחס המלטף מאוד שקיבל תאגיד השידור (בהרצה, עדיין בהרצה, כנראה עד אין קץ בהרצה) משורה של עיתונאים בשם ערכים נשגבים לכאורה - שבינתיים לא מוכיחים את עצמם בהתחשב בביצועים העלובים של התאגיד - שקיבלו תוכניות ובמה בתאגיד מיד עם תחילת הרצתו, או שידידיהם וקרוביהם קיבלו בו ג'וב. מה זה אם לא שוחד עיתונאי? אה, ושכחנו שהתענוג המפוקפק הזה של יחסי תן וקח עולה למדינת ישראל כ-700 מיליון שקל בשנה.
ויש עוד ועוד דוגמאות. העיקרון בהן דומה להפליא לתיק 4000. אם כבר בודקים את יחסי הליטוף והזימבור בתקשורת, בבקשה, שיבדקו לאורך כל הקו, בכל כלי התקשורת המרכזיים בישראל, כדי לשרת את זכות הציבור לדעת. היו בטוחים: זה יהיה מרתק וחמור אף יותר ממה שמתגלה לנו בתיק 4000.
5. טוב תעשה הכנסת הנוכחית או הכנסת הבאה אחריה אם תיזום חקיקה להגבלת כהונת ראשי ממשלה לשתי קדנציות. עודף כוח לאורך זמן רב מדי הוא אף פעם לא דבר בריא. הוא גורם לתופעות של שימור כוח ושיכרון כוח. זה נכון לשוק הפוליטי, אבל גם לשוק העסקי ולשוק התקשורתי.
eli@globes.co.il