הסיסמוגרף ההוליוודי / צילום: רויטרס - Mike Blake
טקס האוסקר, ואת זה לא כולם יודעים, התחיל בכלל מרגשי נחיתות. התעשייה ההוליוודית הצעירה בעשור השני של המאה ה-20, הבינה שהקולנוע עדיין נחשב בידור נחות, בטח מול האופרה והתיאטרון, ושאפה לשנות זאת, להעניק יוקרה לנעשה על מסך הכסף. האקדמיה האמריקאית לקולנוע, אמנויות ומדע, עלתה על רעיון - טקס פרסים שנתי. הרי פרס מעיד על הצטיינות וחשיבות - לא משנה אם הענקנו אותו לעצמנו - העיקר שזה ייראה נוצץ ומרשים. במהלך השנים, עם התגברות הפופולריות של הקולנוע, הפך האירוע, שהחל כמסיבה קטנה ופנים-תעשייתית שבה הזוכים קיבלו התראה מראש, לאחד האירועים הנוצצים, המתוקשרים והנצפים ביותר בעולם.
הרהבתנות והסגידה העצמית הן עדיין מנת חלקו של טקס האוסקר, אבל במהלך השנים התגלה משהו מרתק - הבחירות השנתיות של רבבות חברי האקדמיה, הציפו אל פני השטח איזשהו תת-מודע חברתי. הסרטים הזוכים אולי לא תמיד מעידים על איכות (זוכרים את "התרסקות"?), אבל הם תמיד מעידים על משהו גדול יותר. מאז חולק לראשונה ב-1928, הפרס הפך לא רק לדרך שבה הוליווד רוצה לראות ולשווק את עצמה, אלא גם לסיסמוגרף של תהליכים חברתיים עמוקים ורחבים, שמתרחשים מעל ומתחת לפני השטח בתרבות האמריקאית בפרט ובזו המערבית בכלל. אותם סרטים מגיבים להלך הרוח ולא פעם אף מכתיבים אותו.
בשנות ה-70, למשל, הפסיקה לפתע האקדמיה לחלק פרסים לסרטים עם גיבורים מוסריים משכמם ומעלה שאפיינו את הסיקסטיז ("צלילי המוסיקה", "לורנס איש ערב", "אדם לכל עת"), ונמשכה לסרטים אפלים על גברים מפוקפקים בעולם מסואב ("הקשר הצרפתי", "הסנדק", "העוקץ"). למלחמת וייטנאם, ממשל ניקסון וההתפכחות הכואבת מהמחאות החברתיות של שנות ה-60, ודאי היה קשר לכך.
ב-1977, זמן לא רב לאחר שהסתיימה המלחמה ויציאת הצבא האמריקאי מובס ומבולבל מווייטנאם, זכה לפתע "רוקי" האופטימי, שהוכיח שלא חייבים לנצח בשביל להיות, וכי החלום האמריקאי עודנו בתוקף ועם שרירים מפותחים במיוחד. ודוגמאות יש למכביר, כמו למשל רצף סרטי הרוע האנושי של תחילת הניינטיז וימי רייגן ובוש האב ("שתיקת הכבשים", "בלתי נסלח", "רשימת שינדלר") שהסתיים באחת עם בחירתו של ביל קלינטון לבית הלבן, שהפיח בתעשייה רוח כה עוצמתית של אופטימיות, שהזוכה של 1994 היה "פורסט גאמפ" הסנטימנטלי, המאשש כי ארצות-הברית היא אכן ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בשנה שעברה ניכר היה כי הריאקציה לבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות, יחד עם המודעות למעמדה של הקהילה השחורה, שיחקו גם הן תפקיד בבחירה של "אור ירח" על פני "לה לה לנד" האסקפיסטי.
תשעה מועמדים יש בקטגוריה הראשית של פרס הסרט הטוב ביותר: כל אחד מהם הגיע למעמד הנחשק בזכות איכויותיו, אבל לא רק בגללן. כל אחד מהם מייצג ערך מוסף - בין שבצורה מודעת ובין שעל דרך הסאב-טקסט, שהוליווד מודל 2018 רוצה להתגאות בו. עד שיוכרז הזוכה בלילה שבין ראשון לשני (שעון ישראל), הנה המועמדים ומה שהאקדמיה רוצה לומר באמצעותם.
"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", "ליידי בירד" | כי זו השנה שנשים חדלו לשתוק
מופרך ככל שזה נשמע, לא פחות מ-15 שנה חלפו מאז שזכה בפעם האחרונה סרט שעוסק באופן בלעדי באישה. זה היה "שיקגו" המוזיקלי, שהגיע לרומם את רוח המולדת לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. מאז זכו סרטים שבמרכזם גברים בלבד, ופעם אחת זכה סרט שבו אומנם ישנה גיבורה, אך היא חולקת את זמן המסך בנוכחות גבר משמעותי לא פחות ("מיליון דולר בייבי", עם הילרי סוואנק וקלינט איסטווד).
השנה הרצף הזה עשוי להיפסק, כאשר הרקע הוא הסיפור הגדול ביותר של התעשייה לשנת 2017, והוא חשיפת פרשיות ההטרדות המיניות שפשתה בהוליווד. זו החלה עם העדויות המזעזעות על התנהלותו של המפיק הארווי וויינשטין - והציתה את מחאת MeToo# אשר הציפה מעלה את ניצול הכוח בעולם הקולנוע, ואת הקשיים והטראומות שאותן נאלצות לסבול נשות התעשייה, משחקניות ועד מפיקות. ההתעוררות המבורכת הזו העניקה יתרון לשני סרטים ששלטו בכל עונת הפרסים מתחילתה ועד הנקודה הזו.
"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" של הבמאי והמחזאי האירי מרטין מקדונה, הביא למסך סיפור המתרחש בשולי ארצות-הברית, ובו אמא מעיירה בשולי אמריקה שאבלה על מותה הנורא של בתה הבכורה, מנסה למצוא צדק בעולם שנשלט על-ידי גברים רבי כוח (המיוצגים בעיקר על-ידי המשטרה המקומית), כאשר הזעם שלה מצית שרשרת אירועים שתשפיע על כל חיי התושבים. בשנה שבה נשים חדלו לפחד והחלו להשיב מלחמה, "שלושה שלטים" מנציח בדיוק את זה - אישה מן השורה שחייבת לפרוק את הכעס ואת התסכול שמטביעים אותה. בהחלט עזר שאחת השחקניות הטובות ביותר שפועלות כיום, פרנסס מקדורמנד, מגלמת את התפקיד הראשי ומעניקה הופעה בלתי נשכחת.
אבל מתסיס ובועט ככל שיהיה, "שלושה שלטים" עדיין נעשה דרך פילטר נקודת המבט הגברית, והוליווד צריכה להבין שכיום הנשים יכולות לספר את סיפורן שלהן. מה שמביא אותנו ל"ליידי בירד", הסרט שעל כתפיו הניחה האקדמיה את ייצוג הקולנוע של הנשים השנה. השחקנית גרטה גרוויג, שכתבה וביימה, היא המועמדת האישה היחידה לפרס הבימוי, והיא תפסה את המקום בזמן שמקדונה של "שלושה שלטים" נכשל. גרוויג היא היוצרת היחידה שהצליחה להביא את סרטה לפרס הגדול, אבל סיפור ההתבגרות שלה ממש לא הרוויח את מקומו בחסד. "ליידי בירד" הוא אחד הסרטים הטובים של השנה. הוא מצחיק, מרגש ומשוחק נפלא, ואם יגיע למעמד הזכייה, יהיה זה אחד הרגעים המשמחים ביותר בתולדות האוסקר.
"תברח" | כי Black Lives Matter
בשנים 2014 ו-2015 אוכלסו ארבע קטגוריות המשחק בשחקנים ובשחקניות לבנים ולבנות בלבד. הזעם לא איחר לבוא, והאשטג חדש תפס תאוצה: OscarSoWhite#. מאז נזהרה האקדמיה מלפסוח על השחקנים השחורים, ולתת ייצוג לכמה שיותר גוני אוכלוסייה. השיא הגיע בשנה שעברה, כאשר לראשונה, כל אחת מקטגוריות המשחק כללה לפחות נציג שחור אחד - ושישה בסך הכול. העונה המתח החל כבר בשלבים המוקדמים שלה, סביב השאלה האם יימצאו הסרטים הנכונים שעוסקים בקהילה האפרו-אמריקאית, כדי שחס וחלילה לא יאשימו שוב את האקדמיה בגזענות.
התשובה הגיעה מהמקום הכי פחות צפוי, עם "תברח" - סרט אימה שביים קומיקאי. ג'ורדן פיל לא רק שהפך להיות הבמאי השחור החמישי המועמד בתולדות האוסקר, הוא הראשון שעושה זאת מחוץ לתחום הדרמות החברתיות, עם ז'אנר האימה. ז'אנר שלא זכה לאורך השנים לייצוג נרחב מדי באוסקר, מלבד כמה יוצאי דופן בולטים, בהם "מלתעות", "מגרש השדים" ו"החוש השישי", שהיו מועמדים לפרסים רבים, וכמובן "שתיקת הכבשים" - סרט הז'אנר היחיד שזכה אי פעם בפרס הסרט. עם זאת, "תברח" היה נוכח מאוד בכל עונת הפרסים, והשיג לעצמו ארבע מועמדויות מרכזיות: לסרט, הבימוי, השחקן הראשי והתסריט המקורי, שם סיכויו לזכות גדולים במיוחד.
ב"תברח", המספר על בחור שחור היוצא לפגוש לראשונה את הוריה של חברתו הלבנה והעשירה ומגלה שבביתם הגדול מתרחשים דברים מחרידים למדי, אמר הבמאי שהוא ביקש לתאר את אווירת "השקר של תקופת פוסט-אובמה", שבה נראה כאילו עם בחירת הנשיא השחור פסה הגזענות מאמריקה, אבל האמת הייתה הפוכה לחלוטין. "תברח" לקח את החוויה האפרו-אמריקאית למקום מקורי ומבריק, והקהל הגיב בהתאם. הסרט, שיצא לבתי הקולנוע לפני שנה, היה לאחת ההצלחות הגדולות ביותר של השנה מבחינה קופתית. מתוך תשיעיית הסרט הטוב ביותר, סרט האימה המעולה הזה שני רק ל"דנקרק" במצעד המרוויחים ביותר.
"צורת המים" | ולמי קראתם אקדמיה שמרנית ומיושנת?
גם הסרט "צורת המים" סובב סביב אישה, אולם שלא כמו "שלושה שלטים" ו"ליידי בירד", חיבת האוסקר מגיעה ממקום אחר. למעשה, מדובר במועמד הכי לא סביר מהתשיעייה, ודווקא העובדה שהאקדמיה, הידועה בטעמה השמרני, העניקה לא פחות מ-13 מועמדויות לסרט פנטזיה שבמרכזו סיפור אהבה בין עובדת ניקיון אילמת ואיש-דג על רקע המלחמה הקרה, היא לא פחות ממדהימה.
כמה דברים הביאו לנוכחות המאסיבית של הסרט הזה באוסקר השנה. הראשון הוא שמדובר בסרטו של המקסיקני גיירמו דל טורו, אחד הבמאים האהובים שפועלים כיום, שסרטו "המבוך של פאן" זכה בשלושה אוסקרים ב-2006, ועל שמו נזקפים גם סרטי ז'אנר נהדרים כמו "ילדים של אף אחד" ו"פסיפיק רים". הוליווד חיכתה לרגע הנכון לחגוג את פועלו של דל טורו, וסרטו החדש, שגם זכה בפרס הראשון של פסטיבל ונציה וזכה לשבחים מקיר לקיר, הוא ההזדמנות שלה. מעבר לכך, דל טורו ארג לתוך האגדה שלו אמירות רבות על קבלת השונה ושילב פנימה דמויות המייצגות מיעוטים כמו גייז ואפרו-אמריקאים, ובמהותו הוא סיפור על בדידות ורדיפה. אין ספק שלא מעט ממצביעי האקדמיה הצליחו להזדהות עם המסר ההומני של הסרט, כזה שלעיתים אפשר להאשימו בילדותיות.
"העיתון" | בגלל ניקסון, כלומר טראמפ
סרטו של סטיבן ספילברג פתח את העונה כאחד השחקנים המרכזיים של המירוץ, אולם לקו הסיום הוא הגיע עם הלשון בחוץ ושתי מועמדויות בסך הכול. הוא אינו נוכח בקטגוריות הבימוי, התסריט, הצילום או המוזיקה, וזה מעיד על כך שהאקדמיה אהבה את המסר הרבה יותר מאשר את הסרט עצמו.
את "העיתון" ביים ספילברג במהירות, כאשר אותו מובילה תחושת שליחות. הוא רתם את סיפורה של מו"ל הוושינגטון פוסט קת'רין גרהאם, שהייתה צריכה להחליט האם לפרסם מסמכים מודלפים אשר חושפים את השקרים של הממשל האמריקאי לגבי נוכחות הצבא הלאומי בווייטנאם, ולהסתכן בסגירת העיתון. כמובן שעל מנת להזכיר לצופים עד כמה חשובה התקשורת בעולם, ודאי כאשר היא נמצאת תחת מתקפה מאסיבית כיום מצדו של הבית הלבן והעומד בראשו דונלד טראמפ. "העיתון" עשוי במיומנות האופיינית של אחד מגדולי הבמאים שעובדים כיום, אך את רוב המחמאות שלו הוא גרף כאמור מכיוון שהוא עוסק בנושא חשוב ונוגע בנקודה רגישה, כמו גם משום שבראש העיתון עומדת אישה.
מה טיב סיכויי הזכייה של "העיתון"? ובכן, בימיו הראשונים של האוסקר, העיתונאים היו מהגיבורים האהובים על האקדמיה. אפשר לראות את זה בכמות הזוכים שעסקו בנושא התקשורת באמצע המאה הקודמת: "זה קרה לילה אחד", "החיים של אמיל זולא", "הסכם ג'נטלמני" ו"כל אנשי המלך". מאז, הסרטים החריפים ביותר על הנושא אומנם זכו לחיבה, אבל פחותה יותר - "רשת שידור", "כל אנשי הנשיא", "משדרים חדשות", כולם הפסידו את הפרס בסופו של דבר. התקשורת זכתה לעדנה חדשה באוסקר עם זכיית "ספוטלייט", ועכשיו גם "העיתון" מצטרף לרשימת המועמדים המכובדת, אבל כפי הנראה, זה ייעצר בשלב הזה.
"קרא לי בשמך" | הסרט הלהט"בי של השנה
בשנה שעברה זכה לראשונה סרט להט"בי באוסקר, "אור ירח" כמובן. אומנם שחקנים אשר גילמו דמויות גאות נקראו לבמה לא מעט פעמים במהלך שנות הטקס (מטום הנקס ועד שון פן), אבל רוב מצביעי האקדמיה, המאופיינת דמוגרפית כגברית ולבנה מאוד, פחות התחברו לסיפורים על אהבה חד-מינית. "קרא לי בשמך" של הבמאי האיטלקי לוקה גוואדנינו, הוא הסרט הלהט"בי המרכזי של 2017, וסביר להניח שזאת אחת הסיבות שמצא את עצמו כחלק מהתשיעייה.
יתרון נוסף שלו הוא זהות התסריטאי, ג'יימס אייבורי הבריטי בן ה-89, שבשנות ה-80 וה-90 היה שם נרדף לקולנוע איכותי, כזה שהגיע לביקורים תכופים לאוסקר. גם הופעתו של טימותי שלאמה, המגלם צעיר שמתאהב בסטודנט שבא לעבוד עם אביו בקיץ גורלי אי שם בשנות ה-80, היא אחת הסיבות המרכזיות לחיבה לה זכה הסרט.
"חוטים נסתרים" | נציג הארט וחביב הביקורת
ההפתעה הגדולה ביותר של יום הכרזת המועמדים הייתה סרטו האחרון של פול תומאס אנדרסון, "חוטים נסתרים", שכנראה מסמן את הופעתו האחרונה של השחקן דניאל דיי לואיס, שהודיע על פרישה לאחר תום הצילומים. זהו בהחלט לא סרט לכל אחד, על הקצב האיטי והמדוד שלו, והסיפור שנחבא מתחת לפני השטח, אבל מי שהתאהב בו, נפל שדוד לחלוטין ולקח עמו את הסרט להצבעות.
כרגע, סיכוייו של "חוטים נסתרים" לזכות נמוכים למדי, אבל חשיבותו במרקם היא משמעותית. כמו "התבגרות", "היא" ו"אהבה" מהשנים האחרונות, כך גם "חוטים נסתרים" הוא נציג הארט-האוס וחביב הביקורות.
-550x413.2018228T132701.jpg "חוטים נסתרים / צילום: באדיבות אלקו מדיה דיסטרביושן")
"דנקרק" ו"שעה אפלה" | כי יש דברים שלא משתנים
אם יש סוג של סרטים שמאז ומתמיד קלעו לטעם האקדמיה הם סרטי המלחמה והביוגרפיות. ואם יש שילוב של שניהם - מה טוב. מהזוכה הראשון בפרס, הסרט "כנפיים", ודרך "במערב אין כל חדש", "גברת מיניבר", "קזבלנקה", "שנות חיינו היפות ביותר", "הגשר על הנהר קוואי", "לורנס איש ערב", "פאטון", "צייד הצבאים", "פלאטון" ו"מטען הכאב", אם למנות כמה, תמיד אפשר לסמוך על האוסקר שיתכסה בחסות האנטי-מלחמתית כדי להלל סרטי ענק עמוסים קרבות ואבדות.
השנה הגיעו שני סרטים לקטגוריה הראשית, ושניהם לא רק סרטים על אירועים שהתרחשו באמת - אלא ששניהם מביאים צדדים שונים של אותו אירוע, מבצע דינמו, שבו ביקש ראש הממשלה הטרי של אנגליה ווינסטון צ'רצ'יל מהסירות האזרחיות לשוט אל האי דנקרק ולעזור לחלץ את חיילי הממלכה המאוחדת. "דנקרק" של כריסטופר נולאן ו"שעה אפלה" של ג'ו רייט הם נציגי "סרטי האוסקר", והם אלו המוכיחים שאולי בהחלט הייתה התקדמות בטעמה של האקדמיה והזמנים המשתנים הותירו חותם, אבל יש כמה דברים שלא משתנים.
-550x413.2018228T132743.jpg "שעה אפלה / צילום: באדיבות אלקו מדיה דיסטרביושן")
לא חברי מועדון | מה קורה לסרטים ולאנשים שהוליווד אינה חפצה ביקרם
אין כניסה לסטרימינג, בינתיים
"פרחים בבוץ" זכה אומנם לבאזז אוסקר מוקדם עוד בהקרנת הבכורה של פסטיבל סאנדנס בינואר, והרגיש כאילו הוזמן במיוחד עבור בעיית הגיוון של הוליווד (הסרט העוסק בגזענות האמריקאית, ובוים על-ידי די ריס - אישה, שחורה ולסבית), אבל כאשר אף אולפן לא רצה לרכוש את הזכויות להפצתו, ריס נעתרה להצעה של ענקית הסטרימינג נטפליקס ומכרה את הסרט הישר לעולם ה-VOD.
לקראת האוסקר יצא "פרחים בבוץ" להקרנות מסחריות מאוד מצומצמות לצד הבכורה בנטפליקס, בעיקר כדי להיות כשיר לתקנון האוסקר. אין זה סוד שאולפני הוליווד עדיין לא יודעים כיצד להתמודד עם השינוי שהביאו אמזון, הולו ונטפליקס להרגלי הצפייה, ולנתח שהם לוקחים מרוכשי הכרטיסים, ועל כן לא ממהרים להזמין אותם למסיבת האוסקר השנתית. הסטמפה של נטפליקס מנעה מ"פרחים בבוץ" מועמדות לסרט הטוב ביותר, אך עם זאת, סרטה של ריס לא רק שהתגבר על הרתיעה של התעשייה וצבר ארבע מועמדויות לפרס, אלא גם הצליח לשבור שתי תקרות זכוכית עבות במיוחד. האחת היא שריס הפכה להיות האישה השחורה הראשונה המועמדת לפרס הכתיבה, והשנייה היא רייצ'ל מוריסון, שהפכה בזכותו לאישה הראשונה המועמדת לפרס הצילום.
"פרחים בבוץ" החל את המהפכה, וסביר שמעתה היחס לסרטי נטפליקס יהיה שונה, על אף שיטת ההפצה השונה שלה.
קיץ זה לילדים
הסיפור עם "וונדר וומן" הוא מתסכל (ודאי בראייה פרובינציאלית), אך פשוט הרבה יותר. האוסקר הוא עדיין אירוע מתנשא למדי, וסרטי קיץ לקהל הרחב עדיין אינם חלק מהמועדון, קל וחומר סרטי גיבורי העל. זה אירוני שבעתיים, מכיוון שהסיבה שישנם תשעה מועמדים במקום חמישה, כפי שהיה נהוג עשרות בשנים, היא על מנת לאפשר את הבאתם של אהודי הקהל לשערי האוסקר.
זה התחיל ב-2009, בעקבות מחאה על כך ש"האביר האפל" כשל מלהתקבל לפרס הסרט הטוב ביותר. האקדמיה הרחיבה את כמות המועמדים בשביל שהתחרות תכלול סרטים שהקהל ראה ואולי תעלה את הרייטינג של הטקס, אבל מאז "אווטאר" זה לא קרה, ו"וונדר וומן", שהיה לאחד האירועים הקולנועיים הגדולים של 2017, נותר נטול מועמדויות כליל. קרן אור יהיה מי שימצא השנה בכך ש"לוגאן - וולברין" הצליח להיכנס לקטגוריית התסריט המעובד, והפך בכך לסרט גיבורי העל הראשון שעושה זאת.
קווין מי?
עד כמה גדולה היא הבושה בהוליווד נוכח MeToo# אפשר ללמוד ממה שקרה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר; שמראה שכאשר התעשייה רוצה למחוק מישהו, היא יכולה לעשות זאת בצורה המילולית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כחלק מניקוי האורוות ההוליוודי, עלו עדויות קשות על התנהלותו של השחקן קווין ספייסי, כאלו שהציגו אותו כבריון מחליא שמתעמר באנשי צוות, מטרידן ועלוב. היה ברור שבזאת תמה הקריירה של זוכה האוסקרים ("החשוד המיידי" ו"אמריקן ביוטי"), אולם הסיפור המדהים באמת ארע עם הסרט החדש, "כל הכסף שבעולם", שאליו הצטלם ספייסי בתפקיד איל ההון פול גטי. במאי הסרט רידלי סקוט החליט לצאת למשימה בלתי אפשרית, ועל אף שהסרט כבר היה גמור ומוכן לפרמיירה בפסטיבל AFI, סקוט הקפיץ את השחקן הוותיק והנהדר כריסטופר פלאמר ("צלילי המוסיקה") לתפקיד גטי, וצילם מחדש את כל הסצנות שבהן נראה ספייסי, כל זאת כחודש לפני שהסרט כבר אמור לצאת להקרנות מסחריות.
הסטים הוקמו מחדש, השחקנים הובאו מחופשת חג ההודיה, והעורכים ואנשי האיפור והאפקטים נקראו לדגל. סקוט בן ה-70 הצליח בסופו של דבר לעמוד באתגר, וכל זכר לספייסי נעלם כליל מהסרט. זה נעשה ברמה כה מרשימה, שמי שלא הכיר את שנעשה מאחורי הקלעים, לבטח לא יכול היה לשים לב שפעם היה פה שחקן אחר.
הוליווד לא יכלה להתעלם מההישג, וזה ניכר בהצבעות לאוסקר, כאשר פלאמר נכלל כאחד מחמשת שחקני המשנה של השנה. כלומר, מהיום שבו פלאמר הגיע לסט לראשונה ועד הרגע שזכה למועמדות על הופעתו עברו לא יותר מחודשיים. פלאמר בהחלט נותן תפקיד נהדר ב"כל הכסף שבעולם" והוא אחד המתמודדים הבולטים בקטגוריה, אבל אין ספק שאחוז נכבד מהכבוד שבו זכה הגיע לו על המאמץ המשותף עם אנשי הסרט, וגם עונש נוסף לקווין ספייסי על שנים של התנהגות בזויה.