“הכול על הפנים" / צילום: באדיבות נטפליקס
יש הרבה סימנים לכך שהניינטיז עושות קאמבק, אבל מבחינתי הייצוג העיקרי לתופעה טמון בעובדה שאני אישית כבר לא מתבייש לכתוב שחור על גבי עיתון שהייתי בנעוריי, ואני עדיין גם היום, מעריץ של טורי איימוס. כן, הג'ינג'ית שמתחרה בביורק על שבירת זכוכית באמצעות קול, עם טקסטים שהיו גורמים אפילו לג'ימס ג'ויס להגיד "על מה היא מדברת?", והזכות הגדולה שנפלה בחלקה לעשות MeToo עשור וחצי לפני שבכלל חשבו על ההאשטג. לחגוג את המבוכה - זו בעיניי האינדיקציה הטובה ביותר לשובן של הניינטיז. זו לא חוכמה להתלהב מ"או.קיי קומפיוטר", לצעוק עם "נירוונה" ולהתאבל על כריס קורנל; הכרה בתקופה ההיא מחייבת גם הסתכלות על מרכיבים מתוכה שהיום נראים לנו מגוחכים.
האייטיז עשו עד לאחרונה תהליך דומה: עד לפני כמה שנים הם היו שם נרדף לחוסר טעם; כיום, מי שרוצה לעשות להיט קולנועי או טלוויזיוני, צריך פשוט לשלב איזה מאפיין אייטיזי וההצלחה מובטחת (רשימה חלקית: הסדרה "דברים מוזרים", הסרט "זה" והפרק המופתי "סן ג'וניפרו" ב"מראה שחורה 3").
מתקפת הניינטיז - התחומות בין סיום המלחמה הקרה ב-91' ועד פיגועי התאומים ב-2001 - היא עדינה יותר, אבל מורגשת. היא כוללת שני איחודים מוצלחים מאוד בטלוויזיה - "טווין פיקס" ו"צער גידול בנות" - ואת הסרטים "זמנים סופר-אפלים", "אני, טוניה" ובמידה מסוימת את "ליידי בירד" (שאומנם מתרחש ב-2002, אבל התקופתיות מימי הניינטיז עדיין מורגשת בו).
ואז הגיעה "הכול על הפנים" (Everything Sucks), ושמה את החותם על גל הניינטיז באופן מובהק, ויהיו שיגידו: בוטה. הסדרה מתארת את הרפתקאותיהם של נערות ונערים בתיכון בעיירה בורינג, אורגון (כן, יש מקום כזה), והיא עוסקת בכל מה שיש לגילאים האלה להציע - אהבה ראשונה, קנאה, מיניות, בריונות, יחסי הורים-ילדים - יחד עם קליפים של אואזיס ואלאניס מוריסט.
מבחינה טכנית זו אינה סדרה טובה. צריך ממש לשרוד שניים-שלושה פרקים מתוך העשרה כדי לא לצאת בתחושה שזו אחת הסדרות הגרועות ביותר שיש היום על המסך: התסריט גדוש בקלישאות, הסיפור גנרי והצילום נראה כאילו תלמידי תיכון ניסו לשחזר את "המשרד". ובכל זאת, אם לא נתפסים על הווייבים השליליים על ההתחלה, ונותנים הזדמנות לפרקים המתקדמים יותר, מגלים איזושהי איכות לא מוסברת שמתגנבת דווקא מתוך החסרונות. בשלב מסוים, אפילו הצילום המוזר והבלתי אחיד נראה כמו משהו מכוון, שאמור לגרום לנו להבין טוב יותר את מה שעובר על הדמויות; והשימוש הנבון שהיא עושה בכלים הטלוויזיוניים של 2018 (שפה בוטה, פוליטיקה של זהויות, הומוסקסואליות) הופכת את הנוסטלגיה למעודכנת יותר, אפילו מפתיעה.
כיליד ניינטיז, אני יכול להגיד שני דברים בנוגע ל"הכול על הפנים": ראשית, שגמעתי אותה בשבת אחת; ושנית, שמעולם לא הייתה לי תחושה כל-כך מעורבת מצפייה בסדרת טלוויזיה, כמו לשבת בג'קוזי חם כשמסביב יורד שלג, אופטימיות וחרדה, חסד ואימה, מבוכה וקסם - ממש כמו התקופה ההיא.