חבקו את הכאוס / איור: תמיר שפר
א. אני יודע שרבים חשים שהתקופה סוערת ושקצב האירועים מסחרר, שדברים משונים קורים כל הזמן, ומהר. אם אתם במקרה מהאנשים האלה, או מכירים אנשים שהם במקרה כאלה, אבקש מכם לשאוף עמוק ולאט דרך האף, להחזיק את האוויר לרגע ארוך, לנשוף אותו במתינות דרך שפתיים מכוווצות לשריקה/נשיקה ולהפנים שיום אחד, והיום הזה ממש לא רחוק, ניזכר בתקופה הזו בחיוך חולמני - אחחח, ימי התום השלווים של תחילת 2018 כשהכול היה פשוט וברור. זוכרים את תחילת פברואר? זו הייתה מדינה אחרת.
המסקנה צריכה הייתה להיות פשוטה ומובנת מאליה: יש לנו מזל גדול, חברות וחברים, לחיות את חיינו בימי תום שלווים, פשוטים וברורים כמו ההווה. בואו נתנהג בהתאם. למה הפרצופים הארוכים, המוטרדים? לכו איתי שנייה: הרי אם למדנו משהו בתקופה האחרונה זה ששום דבר הוא לא כמו שהוא נראה - ואם ככה, סימן שגם מה שיש עכשיו הוא לא כמו שהוא נראה. אז אם זה לא כמו שזה נראה, למה להתרגש מזה כל-כך?
חברות, חברים, התקופה לא סוערת וקצב האירועים לא מסחרר - זה רק נראה לכם. נכון שדברים משונים קורים, אבל זה רגיל לגמרי, תמיד היה ככה. הכול בסדר.
להוכחה, אספר לכם סיפור שקרה באמת, לפני כמיליון שנים וחצי: שני חברים קדמונים יושבים בערב ליד המדורה בתוך המערה. אני מתגעגע לימים שלפני גילוי האש, אומר אחד, הכול היה הרבה יותר רגוע. אתה כל-כך צודק, עונה חברו, יכולנו סתם לשבת בשקט, עכשיו כל הזמן צריך לאסוף עצים.
נראה לכם שמיליון שנים וחצי זה הרבה זמן? אולי, אבל כך גם יומיים וגם שלוש דקות: אני מוכן לשים 15 שקל שכל אחד מהעצורים בכל אחת מהפרשות היה בטוח שלוש דקות לפני שהשוטרים דפקו בדלת, שהחיים שלו פשוט לא יכולים להיות יותר סוערים. כך גם במהלך שתיים וחצי הדקות הבאות.
אז אם אין טעם, ואי-אפשר לקפוץ מעל הרגע, עדיף ליהנות ממנו.
ב. בקיצור, אני מבסוט מכל מה שקורה בחדשות, מהדברים הרעים כמו מהדברים הטובים. תחושת אובדן השליטה? אני מחבק אותה בשתי ידיים ומאמץ אותה אל לבי. הכאוס הזה שמרגישים מסביב? אני מת עליו. זה המצב הטבעי, המצב האנושי. אנחנו עושים דרמה כי בלגן הוא הדרך היחידה להתגלגל מהעבר אל העתיד. זה או זה או לישון. נכון שעכשיו אתה חושב שהעבר היה רגוע, אבל תיזכר ותהיה כן: נכון שזה לא מה שחשבת כשהוא היה הווה?
לא לדעת מה הולך לקרות זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות. בכל מקרה הכול סערה בכוס מים. אנשים נוטים לזלזל בסערות בכוסות מים, וחבל, הרי הרגע הוכחתי שהכול עניין של פרספקטיבה. פשוט דמיינו כוס מים גדולה בהרבה, זה הכול. דמיינו שהכול, כל מה שקורה, קורה בתוך כוס מים קטנה על שולחן במשרד של ענק קדמוני שבטוח שהוא חי בתקופה סוערת ולא יודע שזו בסך-הכול סערה בכוס מים, אבל באמת ענקית, ושבעוד כמה דקות ידפקו בדלת והכול ישתנה. הרי אם תיקחו את כוס המים הכי קטנה שיש, שנראית הכי שלווה שאפשר, ותשימו אותה מתחת למיקרוסקופ, תראו שבתוכה מתחוללת סערה שלא נגמרת. מגדול עד קטן, הכול סוער. ככה זה.
הבודהא אמר שהאדם בהווה הוא כמו מי שאורז בלי לדעת לאן הוא נוסע: האופטימי אורז את הבגד שמתאים לאן שהוא חולם לנסוע, הפסימי אורז ציוד חירום, אבל החכם מחכה ליד החלון וצופה בנהר. זה לא הבודהא אמר, המצאתי את זה. למה? סתם, כי כולם הרבה יותר מדי רציניים בזמן האחרון, וזה כבר מעצבן אותי.
בעיקר אנשים שמתעסקים במה יהיה פה אחרי עידן נתניהו. רובם, גם מימין וגם משמאל, נתונים במין מצב רוח קודר. על מה זה מעיד, אתם שואלים? יותר משזה מעיד על נתניהו, ויותר משזה מעיד על המועמדים להחליף אותו, זה מעיד על התמכרות להווה, ניסיון לאחוז בו, לחסום את הדלת של הזמן, רק לא לתת לעתיד להיכנס.
ג. יש בזה משהו משונה - מצד אחד אנשים שונאים את ההווה, כל אחד מטעמו, ומצד שני נאחזים בו ולא מרפים. אותי זה מבאס. לא הצבעתי לאיש ומצד שני אני לא סופר את השניות לנפילתו - אבל בינינו? ממש בא לי כבר לדעת מה יהיה אחר-כך! אני ממש מחכה לזה, לעתיד הלא ברור תחת מנהיג או מנהיג חסר/ת ניסיון, מימין (סביר), מהמרכז (גם) או משמאל (פחות). אני לא פוחד מהעתיד, אני מייחל לו - יהיה טוב? מצוין! יהיה גרוע? נשנה את זה! או שנעבור גם את זה! מה הלחץ?
הטיעון של "מי יבוא אחר-כך" תמיד מזכיר לי את התסכול שחשתי בתור בחור צעיר שמחפש עבודה כשכל המקומות חיפשו רק עובדים עם ניסיון. מי לא חווה את זה, את רעש דפיקת הראש בקיר האבסורד? איך אפשר לצבור ניסיון בעולם שבו אנשים לא רוצים לתת ניסיון? איך שוברים את המעגל הזה?
אנשים אומרים שניהול מדינה זה לא כמו להיות ברמן או איש מכירות או עורך או נהג. נכון ולא נכון. נכון, כי זה באמת לא אותו דבר, ולא נכון, כי איש לא נולד מנהל מדינה. חוסר ניסיון מפריע לכם? ממה שאני רואה מסביב, עיקר הבעיה היא עודף מופרז של ניסיון. תנו לי מישהו בלי ניסיון, תביאו מישהו מהניילון. או לפחות את לפיד, גבאי, בנט או שקד - מישהו מהם הרי יהיה חייב לצבור ניסיון מתישהו, לא? העתיד יגיע, לא משנה כמה תנסו לחסום לו את הדלת.
ואל תנסו לדמיין את זה כל הזמן. למה אומרים שאין נביא בעירו? כי למי יש כוח לנודניקים.
ד. אנחנו חיים בתקופה נהדרת. ואם לא נהדרת, אז בטח טובה יותר מכל התקופות שהיו לפניה. יש קצב, יש עניין, שחיתויות נחשפות, אורוות מתנקות, אור שמש שוטף כוכים אפלים, כל מהדורת חדשות עולה על קודמתה וסותרת אותה לחלוטין - וזה אומר שאפשר לפספס בכיף חמש-שש מהדורות ושום דבר לא יקרה. נותר לצעוד עוד צעד קדימה, אחד בכל פעם, לרדת אל מחילת הארנב בחיוך ולראות מה יש בצד השני, ולזכור: אם עכשיו טוב יותר ממה שהיה, סימן שיש סיכוי סביר שבעתיד יהיה טוב עוד יותר, גם אם לפני זה תבוא סערה בכוס המים שלנו.