בנימין ושרה נתניהו / צילום: מוטי קמחי-ynet
הגבלות בעת שחרור ממעצר הן חלק בלתי נפרד מהעשייה השיפוטית. זה בסדר ובעצם בלתי נמנע. אחד התנאים המקובלים הוא איסור לדבר עם אחרים על המקרה הנדון. וזה בסדר. אבל מדי פעם אנחנו שומעים על החלת הגבלה זו גם על בני זוג המתגוררים תחת קורת-גג אחת. הגבלה כזאת הוטלה על בני הזוג נתניהו ועל שאול אלוביץ ואשתו - ארבעתם חשודים בפרשיות נתניהו.
אפשר בהחלט להבין את הרצון למנוע תיאום עדויות, אבל אם זו המטרה, הרי שזו אינה הדרך, מן הטעם שזו גזירה שאי-אפשר לעמוד בה. יושבים בני הזוג החשודים ואוכלים ארוחה - אפשר שהם לא ידברו על הדבר שהוא מרכזי בחייהם, כלומר החשדות, המעצר, החקירות כיו"ב?
הפרדת כוחות
אין דבר כזה, ולא יכול להיות. החלטה מגבילה כזאת גורמת לכל היותר לביזוי מי שהחליט עליה, ומי שדרש אותה. מעבר לכך, הגבלות כאלה גורמות לחשודים לעבור על החוק, כי אין כל אפשרות לעמוד בהן.
אם באמת חשוב שבני זוג לא ידברו על המקרה, יש רק דרך אחת: להפריד ביניהם. שלא יגורו יחד בתקופת ההגבלה. למי שיטען כי יש טלפונים, נדמה שהיום כבר ברור שיש גם הקלטות, וחשודים ונאשמים יחשבו שבע פעמים לפני שידברו בחופשיות בטלפון.
מכשול בפני עיוור
צריך לתקן את הנוהל הזה של הגבלות דיבור בין בני זוג המתגוררים יחד. קודם כל, כי זה לא מוסיף כבוד והערכה למערכת המשפטית; וגם כדי לא להטיל על אנשים החלטות שאינן בנות-ביצוע, והן בחזקת הצבת מכשול בפני עיוור.
אפשר להתחיל כבר עכשיו. שרה נתניהו, למשל, יכולה לעבור להתגורר בקיסריה; לגבי הזוג אלוביץ, אני לא מכיר את מצב הנדל"ן שלהם, אבל אני משוכנע שהם יכולים להסתדר בקלות וברווחה, כל אחד לחוד.
האשפה של מיקי זהר
לא ידעתי, ולכן נדהמתי, כשקראתי שמיקי זוהר הוא יו"ר ועדת הכנסת. זו ועדה רצינית, לכל הרוחות, וזוהר הוא הכול חוץ מרציני. אחר-כך בא יו"ר הכנסת, לא משנה מי, כל יו"ר וכל כנסת, ומתלונן על שמעמדה של הכנסת בציבור הולך ופוחת. מה הפלא? איך אפשר לכבד מוסד המעניק מעמד ובמה חשובה לאדם כמו זוהר, שמאמין כי חופש הביטוי חל גם על שקרים וגם על גיבוב הבלים כמו "רדיפת נתניהו היא כמו רצח רבין".
משהו היה צריך לקרות אחרי אמירות מסוג זה, אבל הוא לא קורה. וכך הופכת הכנסת יותר ויותר לפח הזבל של הפרימיטיבים המצליחים להגיע אליה ומדרדרים אותה למעמקים של בורות ופרימיטיביות.