אבי אזולאי ורוני עינב כמקבת וליידי מקבת / צילום: ישעיה פינברג
יש משהו מערער, מרתיע אפילו, בשם ההצגה "מקבת, גרסה ללא מילים". הלו שייקספיר היה להטוטן השפה המפואר בהיסטוריה המודרנית. מחזותיו הם מלאכת מחשבת של פלפולי לשון - ואיך זה ייתכן. אבל האמת היא שזוהי רתיעה שנובעת מחינוך לקיבעון. והרי מרבית יצירות האמנות בעולם הן ללא מילים. ציורים אינספור, מיצגים ופסלים, קתדרלות וגרפיטי, וזאת עוד קודם לאמנות הפרפורמנס - מבלט ומחול ועד לסימפוניות של גדולי המלחינים. כולן רוקדות על קשת החושים ובשלל שפות, שאינן מוגבלות לזו המדוברת והמפורשת - ומקבת חרגה כבר מזמן את הז'אנרים (מהאופרה של ורדי עבור בגרסת ההיפ-הופ באינקובטור הירושלמי), והלאה אל העולמות החוץ טקסטואליים.
אני חלילה לא כותב זאת כדי להוריד במשהו מן התעוזה של הבמאי והכוריאוגרף סרגיי זמליאנסקי, או מן האומץ שמפגין גשר, תיאטרון מינויים ממוסד שפועל בסקרנות ובחדווה כמו היה תיאטרון ניסיוני, אינו חושש לחבק את האוונגרד ופעם אחר פעם מאתגר את הקהל שלו ביצירות פורצות דרך. ההקדמה נועדה על מנת להכניס להקשר שאמנות באה בדרכים רבות, וזה שהצופה הישראלי הורגל לריטואל בן שעה וחצי של דרמה דחוסה ובייגלה לקינוח, לא אומר שזו הדרך היחידה.
וזה גם המקום להתחבר אל היצירה הזאת, שאגב נכון יותר להתייחס אליה כאל גרסה ללא דיבורים, כי מילים יש בדמות כתוביות שנועדו על מנת להתמצא בעלילה. גרסה שנחווית שונה בתכלית מאשר המחזה המדובר, והשוני המרכזי הוא שבמקום שההצגה תעבור מהבמה אל המוח של הצופה ואז אל הבטן, היא מדלגת על התיווך וטסה היישר אל הקרביים. מקבת ללא מילים הוא גם מקבת נטול ניואנסים, ובמקרה של דמות טראגית בסדר גודל אפי שכזה, התוצאה היא שמה שנותר הוא הדימוי, וזה דימוי פיזי, קשוח ואכזר ובמלוא העוצמה, בלי המילים שיאנישו וירככו. ובקיצור, אגרוף לבטן.
חשבו על סרט גיבורי-על, שבו הדמויות כה מאופיינות שלא צריך מילים, וכזה הוא מקבת (אבי אזולאי), אולי האביר האפל המובהק ביותר. בין שזו העוצמה הפיזית, הקשר הכישופי באמצעות הנבואה, הבגידה, השיגעון, הנקמה והתאווה. לא במקרה הסדרה הגלובלית הסוחפת של ימינו "משחקי הכס" שואבת כל כך הרבה השראה משייקספיר וממקבת בפרט. את התרבות הפופולרית לא ניתן להבין וגם לא לדמיין בלי שייקספיר בשכבת היסודות שלה - וגם הגרסה הזאת היא נדבך נוסף במגדל התרבות.
כל זה לא אומר שהביצוע של גשר חף מבעיות. קצת מצחיק לדבר על שמרנות בהצגת אוונגרד, אבל התלבושות וגם התפאורה אינן מן הסוחפות. אומנם יש תמונות מרהיבות - כמו בהתפוררותה של ליידי מקבת (רוני עינב), או בתמונה שבה מקבת מחסל בזעם את ליידי מקדף (רות רסיוק) על ביתה ופרי בטנה - אבל יש גם ייצוג שבלוני, בעיקר בכל האמור לנוכחות הנשית בהצגה, ולבעלות האוב בפרט.
מה שכן אפשר לומר בפה מלא הוא שמדובר בעבודת צוות איכותית, ששמה את המצב הנפשי של הדמויות על השולחן - והנה אמרנו נפש, והגענו אל המוזיקה שהלחין פאבל אקימקין שלא ניתן להפריד את היצירה ממנה. מפחידה, מטרידה ואפילו צורמנית - שייקספיר לא היה כותב זאת אחרת.
"מקבת, גרסה ללא מילים", תיאטרון גשר