הקרנף האחרון / איור: תמיר שפר
א. החדשות היחידות שאני עוקב אחריהן בימים אלה בקדחתנות מהולה בדאגה שמהולה בעצב מגיעות משמורת הטבע "אול פג'טה" (Ol Pejeta) בקניה, שם נאבק סודאן על חייו. לטובת המעטים שמתעקשים לעקוב דווקא אחרי החדשות הקטנות והיומיומיות של ישראל אני מעדכן: סודאן הוא קרנף רחב-שפה צפוני בן 45 שסובל מזיהומים חמורים ברגלו הימנית האחורית, הטיפולים לא עוזרים וככל הנראה הוא עומד למות בקרוב. זה הזכר האחרון מבני מינו. המין המפואר הזה שפעם רעה בגאווה שלווה בכל המרחב המרכז האפריקאי בין סודאן לקונגו, יילך מעימנו ורקמת החיים תיפרם מעט, כי גם הוא אחד מאיתנו. יש עוד סוגים של קרנפים בעולם, זה נכון, וגם בקרנפים אנושיים לא צפוי מחסור בעתיד הנראה לעין. ועדיין. קרנף רחב-שפה צפוני כבר לא יהיה.
ב. סיפורם של סודאן ובני מינו יכול ללמד אותנו הרבה עלינו בני האדם וכמה רעים וטיפשים ואטומים אנחנו יכולים להיות. ההתגייסות האנושית למען סודאן די מרגשת - צוות של רופאים, מדענים ומטפלים דואג לו מסביב לשעון - אבל כמו שאומרים אצלנו בפולניה: עכשיו באים? הרי בן האדם השמיד את סודאן ובני מינו במו ידיו, מלחמותיו ואמונותיו הכוזבות. אפריקאים רבים מאמינים שהחומר שבתוך קרני הקרנף טוב לכוח הגברא. מין שלם שלא עשה רע לאיש הוקרב על מזבח השנאה, הבורות והתאווה. איזה משל מושלם ועגום.
המשל נהיה עוד יותר מושלם ועוד יותר עגום: אחרי שהקרנף רחב-שפה האחרון בטבע נצפה לפני יותר מעשור, ריכזו האנשים הטובים שבינינו את הפרטים החיים האחרונים בשמורת טבע, כלומר כלאו אותם לטובתם, ועל מנת להגן עליהם מציידים - כרתו להם את הקרניים. התוצאה: הקרנפים נכנסו לדיכאון וחרדה והפסיקו להתרבות, כפי שקורה להרבה חיות בר בשבי. תחשבו רגע מה זה להיות קרנף בלי קרן - זה לא להיות יותר קרנף. הרי לכל אחד מאיתנו יש את הקרן שלו, לא? הדבר שמגדיר אותך, שנמצא מול העיניים (ממש או בדמיון), קובע את מראה העולם ואת הצורה להתנהל בתוכו. איך אפשר לחיות בלי קרן? איך תוכל להיות אתה אם ייקחו לך אותך? היש צורה אכזרית יותר של שעבוד והשפלה?
ג. סודאן, האחרון לשמו ולמינו, בן 45. אני בן 48. אני מסתכל בתמונות: הוא אומנם עצוב ושבור בלי הקרן, ועדיין, הבהמה הזו נראית כל כך עתיקה וחזקה, מלאת הוד וחרוצת חריצים כמו הזמן בעצמו, נצחית ושלווה. איך יכול להיות שהדבר הזה צעיר ממני? אני מסתכל על צילומים של האנשים שמטפלים בו: תנועה אחת של צווארו האדיר יכולה לרסק אדם. משונה המחשבה שהם ואני מבוגרים ממנו. עוד מחשבה משונה: יכול להיות שגם אני האחרון במיני? ז'תומרת, אני יודע שיהיו אנשים בעולם גם כשאמות: אבל מה איתי? עם כל הכבוד למין האנושי, אחריי לא יהיה כמוני, כמו שלא היה לפניי. כל אחד מאיתנו בסכנת הכחדה. גם הזיהומים ברגל הימנית האחורית של סודאן מטרידים אותי: ממש לפני כמה ימים מתחתי גם אני שריר ברגל ימין. אין ספק שזה סימן למשהו. כנראה שיש פה איזה קשר, חוצה מינים, גזעים, יבשות ושפות בין אדם לקרנף.
ד. בכלא וללא קרניים הפכו מאות קרנפים לעשרות והעשרות לבודדים עד שנשארו בעולם רק שלושה. סודאן בן ה-45, בתו נאז'ין (Najin), בת 27, ונכדתו פאטו (Fatu) בת ה-17. סודאן כבר לא יכול להפרות אף קרנפית, אבל אולי חשבתם את מה שאני חושב: למה לא חשבו לשאוב זרע של קרנף ולנסות להפרות את אחת הקרנפיות הנותרות? אם לא חשבתם, זה בסדר: מחשבה על זרע של קרנף רחב-שפה צפוני זה לא לכל אחד.
תירגעו, יש מלא זרע קרנפים מוקפא. יש גם שתי בעיות: א) תחום הפריית הקרנפים, מסתבר, מסובך הרבה יותר ממה שחשבתם. ב) גם אם היו מצליחים, לנאז'ין היפה יש חולשה ברגליים האחוריות (מעניין ממי היא קיבלה את זה) שלא יאפשרו לה לשאת ברחמה ולד רחב-שפה צפוני, ואילו פאטו החמודה נולדה עם מום ברחם. היא עקרה כמו שרה אימנו בעולם בלי אלוהים.
אולי בעתיד יצליחו. מין הידועות היא שמתקיים היום מירוץ אחר שיבוט והפריה של הממותה הצמרית, שנכחדה לפני ארבעת אלפים שנה, אבל גם שם לא מצליחים. יש משהו יפה בכל הניסיונות האלה, לא? יהיו כאלה שיגידו שלא. למה להחיות את מה שמת ומה בעצם ייגרע בעולם אחרי לכתו של הקרנף רחב השפה הצפוני האחרון? מה זה משנה בעצם? האמת שאני לא יודע, אולי כלום לא יקרה, כלום לא ייגרע מיופיו של העולם ואולי שום דבר לא משנה. אבל דבר אחד כן משנה, מאוד - לשים לב. פשוט לשים לה למה שקורה בעולם.
ה. תוך כדי שאני עוקב אחר גורלו של סודאן הנכחד, אני קורא את הספר "בנפש חסרה" מאת ריצ'רד פלנגן (מטר, 2018. תרגום: מרב זקס-פורטל) שמספר על גורלה של האישה הטסמנית-אבוריג'ינית האחרונה. בספר שמה מת'ינה, במציאות היא נקראה טרוג'אניני (Truganini).
המעבר בין הכחדת תת מין של קרנף לבין הכחדה של עם שלם יכול להיראות מעט מגושם ואני מתנצל על כך, ובכל זאת, מי שמתעצב על קרנפים חייב לבכות על בני אדם. הכחדתם של הטסמנים על ידי הבריטים הוא מהסיפורים האכזריים והנוראים בהיסטוריה האנושית. זוכרים את הסיפור בתחילת העמוד על הציידים האפריקאים שמאמינים שקרן-קרנף טובה לכוח הגברא? הד סדיסטי לכך אפשר למצוא במנהג הבריטים לכרות את איבר המין של גברים טסמנים ולראות לאיזה מרחק הם יכולים לרוץ לפני שאובדן הדם יהרוג אותם. הם היו מתערבים על זה. דיסק של הביטלס מישהו?
את ממדי האכזריות אין לתאר. של כל האירופאים, לא רק של האנגלים. חובה לקרוא בנושא הזה את "השמידו את כל הפראים" מאת סוון לינדקוויסט (עם עובד 2017 תרגום דנה כספי). כשבאירופה מעירים לישראל על מוראות הכיבוש - גם אם הם צודקים פה ושם - בא לי להקיא קצת בפה. שלהם.
ו. טרוג'ניני, הטסמנית האחרונה, הלכה לעולמה ב-1876 בשמורת טבע/מחנה ריכוז שבנו הבריטים לשרידי הטסמנים. חייה היו מסכת של אומללות ואלימות. בקשתה האחרונה הייתה להיקבר בכבוד באדמתה. היא ראתה מה קרה לחברה, הגבר הטסמני האחרון, וויליאם לייני - שם שנתן לו כובשו ומשמידו, שאף לעג לו וקרא לו "קינג בילי". את שמו האמיתי לא נדע.
אחרי חיים שלמים של התעללות מת וויליאם ב-1869 ולאחר מותו התאכזרו אליו עוד יותר: עוד בחייו התווכחו, מעל מיטתו, כשהוא שומע, מה ייעשה בגופתו. כשמת, הלכו שישים רופאים ומתמחים מכות על שרידיו. זה לקח ראש, זה גפיים, זה אוזניים וכך הלאה. לפי המיתוס, רופא בריטי אחד אף הגדיל לעשות והכין לעצמו נרתיק טבק מעורו של הגבר הטסמני האחרון. גיב פיס א צ'אנס!
בקשתה האחרונה של טרוג'ניני לא כובדה. גופתה בותרה ושלדה הוצג לראווה במוזיאונים. רק מאה שנה אחר כך הואילה בריטניה להחזיר לטסמניה את מה שנותר מטרוג'ניני. שנאמר, לאב מי דו. אני בוהה בצילום של ארבעת הטסמנים האחרונים שנשארו. וויליאם שם, גם טרוג'ניני. מהצילומים הכי עצובים וכועסים וכואבים שראיתי בחיי.
ז. טרוג'ניני זכתה לתהילת עולם אבל שנים אחר כך התברר שהטסמנית הטהורה האחרונה הייתה דווקא אחת, פאני קוקריין סמית' שהלכה לעולמה ב-1905. שנתיים קודם הוקלטה מדברת ושרה בשפתה העתיקה - העדות היחידה שנותרה לכך שהשפה הזו דוברה אי פעם. האזינו. תנו כבוד לעם שנעלם. אני יודע שאמרו לא להביט לאחור, להניח להולכים. אבל אני לא רוצה להניח להולכים, אני רוצה לחשוב עליהם, לתת להם לחיות - ולו לעוד רגע, ולו במחשבה.
רגע לפני שאני שולח את הטור הזה מגיע מבזק מקניה: גשם שירד שיפר את מצב רוחו של סודאן והוא משכשך בבוץ - היה צריך להביא כמה אנשים שיגררו אותו לשם. הוא עדיין ימות, מינו עדיין ייכחד, אבל לפחות האדם מנסה להשתפר, לכפר. לאט לאט.