חרדי בירושלים / צילום: ראסל בוייס, רויטרס
אני רוצה לספר לכם על פאונדרית (מייסדת-יזמת), שאני עוקבת אחריה זמן רב, ובלי משים מקבלת ממנה השראה רבה. שמה שרה. היא הייתה נערה מבריקה, אבל אחרי שקיבלה השכלה די בסיסית, היא התחתנה בגיל צעיר, וכדי לכלכל את המשפחה נשאבה לעסקי האופנה. שרה הייתה יזמת בנשמתה. היא זיהתה צורך בשוק ה-ed-tech (טכנולוגיות חינוכיות), ולא יכלה שלא לטפל בו. היא התחילה מהלקוחות שלה, וארגנה mvp - מוצר ראשוני ומעט מקרטע, אך כזה שלאחר בחינה על 25 משתמשות ראשונות הוכיח את נחיצותו ואת הפוטנציאל.
הביטוי MVP, ראשי-תיבות של Minimum Viable Product, מבטא את המוצר הבסיסי/מינימלי שאותו רוצים לחשוף לקהל היעד שלנו. כלומר, המינימום שיכול להביא להשגת התוצאה הדרושה.
עד מהרה עברה שרה ממצב של פיילוט למוצר רץ עם לקוחות. אך אז היא נתקלה בחשדנות רבה של השוק, שלא היה מוכן ל-disruption (חדירת מוצר לא מוכר). כדי להתגבר על כך, היא יצאה לרוד-שואו, וגייסה את תמיכתם של מובילי הדעה העיקריים בתחום, גם כאלה שהסכימו זה עם זה רק לעיתים רחוקות. לאחר שמסע הגיוס הזה הוכתר בהצלחה, הרחיבה שרה - עם התשוקה שלה לחולל שינוי ועם היכולות המידבקות שלה - את הצוות, כך שיכלול גם אנשים עם תחומי מומחיות שונים, שגם יאפשרו לסטארט-אפ לחדור לשווקים שונים.
תוך זמן קצר, המיזם היה פעיל ב-260 שווקים שונים, עם אלפי עד עשרות אלפי משתמשות בכל שוק כזה, וכלל צוותים מיומנים שאף היו נפגשים כמה פעמים בשנה לאופסייטים (סדנות דיון למנהלים), שבהם היו משכללים את המיומנויות שלהם.
שם הסטארט-אפ הזה הוא בית יעקב - תנועה של בתי-ספר לבנות חרדיות, שלפני כן כמעט לא זכו להשכלה מחוץ לכותלי ביתן. הקימה אותו שרה שנירר, תופרת צנועה מקרקוב, לפני 100 שנים, ב-1918 - בתיאום מדהים (וכנראה לא מודע) לתנועת הסופרג'יסטיות (שוויון זכויות לנשים).
ומשרה נעבור אליי אישית - כיזמת-אישה וחרדית, אני חוזרת לסיפור הזה עם משקפיים אחרים לחלוטין מאלה שהרכבתי כשגדלתי עליהם כתלמידה. במקום לחשוב רק על ערכי התנועה שהקימה שנירר, אני חושבת עליה - אישה בשנות ה-30 שלה, עומדת מול קהל ספקן וחשדן של הורים, רבנים, ותלמידות. היא לא רק חוללה מהפכה בכך שגרמה שחינוך לבנות לחרדיות הפך להיות הסטנדרט, אלא גם גייסה את תמיכתם של רבנים מכל הקשת הדתית והפוליטית במגזר החרדי - דבר שאפילו היום הוא כמעט לא ייאמן, ובטח לפני 100 שנה כאישה צעירה וגרושה במגזר השמרן.
למדתי והתחנכתי בבתי-הספר של בית יעקב, ואני גם נינה לאחת המורות שהיו בצוות הראשוני של התנועה. כמנכ"לית של סטארט-אפ, שהיא במקרה גם חרדית, אני נתקלת בהמון ספקנות כלפי מנהיגות נשית בכלל ונשית-חרדית בפרט. הספקנות הזו מגיעה הרבה פעמים יחד עם תמיכה, או לפחות עם הערה על "כמה שזה חשוב ונכון", אבל העולם עוד לא מוכן לזה ורבים שואלים "למה לך להתעסק עם זה". ומבחינתי, זה בסדר, גם אחיה של שרה שנירר שאל "מדוע היא צריכה להתנגש עם המפלגות?".
כמו שנירר בשעתה, לי ולחברותיי היזמות החרדיות (אם זה יזמות סטארט-אפ או עמותות וארגונים שונים), אין לרוב את הפריבילגיה של רשת קשרים מהוקצעת והשכלה גבוהה ממוסדות, שיגרמו לכם ללחוץ על כפתור ה-connect בלינקדאין. אנחנו מונעות בעיקר מתוך תשוקה לעשייה ומתחושת שליחות. ואנחנו צריכות ללמוד להקיף את עצמנו באנשים הנכונים, שישלימו את היכולות שלנו וגם יעזרו לנו לבנות ארגונים יציבים, כאלה שיעמדו בצמיחה גבוהה, כזו שנדרשת מאיתנו (ומרגשת ומניעה אותנו) בסטארט-אפ ניישן.
כל זה נכון, וכמו בכל מקצוע חדש וחלוצי, אני מאמינה שנלמד ונגדל ונשתכלל. אבל ב"יום האישה" הזה של תשע*ח, מאה שנה לאחר ששרה שנירר הקימה את בית-הספר הראשון שלה - הפיילוט הראשוני או שלב ה"סיד בשפה שלנו - אני מסרבת לקבל את האקסיומה שיזמות נשית-חרדית היא דבר חדש, משהו שעדיין עליו להיבחן בראי המציאות.
תסתכלו מסביב: את חולצות התלבושת האחידה של בית יעקב תוכלו לזהות בבני-ברק, בתל-אביב וגם בניו-יורק, בלונדון ובעוד אלפי מקומות בעולם. וזו ההוכחה הגדולה ביותר להצלחת המיזם. ואם תסתכלו היטבתוכלו לזהות את הלוגו של בית יעקב חרות גם בתוך התודעה של כמה מהמנכ"ליות הכי משמעותיות של הדור הבא.
■ הכותבת היא יזמת, מייסדת ומנכ"לית אימרג'.