ירוחם / צילום: איל יצהר
הסדרה התיעודית "סלאח פה זה ארץ ישראל" של היוצר דוד דרעי (משודר ברשת 13) מספר את סיפורם של העולים מצפון אפריקה ומתמקד במדיניות פיזור האוכלוסין. מדיניות זו הפנתה באופן מכוון את העולים לעיירות הפיתוח בפריפריה, תוך ביצוע עוולות רבות. הסיפור המסופר בסדרה הוא במידה רבה סיפורה של ירוחם, עירי.
באופן אישי, הדחקתי בשנים הראשונות של חיי את הסיפור של הוריי. רציתי להיות צבר ישראלי וציוני, מדריך בתנועת הנוער בני עקיבא וקצין בגולני. בשנות העשרים לחיי הבנתי שחלק משמעותי מהזהות שלי שלוב בסיפורם של הוריי. במוצאם ממרוקו, בשפה הערבית שבה דיברו, ביהדות השורשית והמתונה שהייתה לחם חוקם. ויתור על החלק הזה, הוא ויתור על חלק ממני, על חלק ממה שאני, על נתח חשוב בסיפור הישראלי כולו.
זהות של אדם וקהילה היא דבר מהותי לחייו ולדרכו. רוב אותן קבוצות בחברה הישראלית, שאינן מרגישות חלק מהסיפור ומהטוב המשותף, חשות בשל כך ניכור והיעדר חיבור לאתוס ולנרטיב הישראלי הבולט. יחד עם זאת, הסיפור הזהותי הישראלי שהתגבש כאן במשך הזמן, הוא סיפור מורכב ומפותל ולא תמונה פשטנית וחדה.
סיפור זהותם של ילדיי מדגים זאת היטב. הם נכדים לעולים ממרוקו ומארה"ב. אני רוצה שילדיי ידעו מילים במרוקאית, ביידיש ובאנגלית. אני רוצה שמהמטבח שלהם יעלה ניחוח של מגוון המטבחים כולם, של סבתא ג'ודי, כמו גם של סבתא מסעודה. שהם ילמדו מתורתו של סבם, הרב בנג'י סגל, רב קונסרבטיבי, שכתב ספרות ענפה על תהילים ושיר השירים ומסבא אליהו, תלמיד חכם, צנוע ואצילי. אני רוצה שילדיי ידעו להגיד שהם יהודים וישראלים ומרוקאים ואמריקאים. אני חושב, שניתן לחיות בריבוי זהויות כשאתה מפויס עם כולן.
הסרט "סלאח" מציג עוולות וכאבים ישנים. כדי שהדברים יוכלו להיסלח, ונוכל להתפייס, יש לתת לעוול מקום והכרה, להנכיח אותו במרחב הציבורי, ולדבר עליו. יתרה מכך, יש לדבר על החלוציות והמעשים הדגולים של אותם עולים.
כדי לתקן את עוולות העבר נדרשים שלושה דברים: 1. מנהיגות מקומית קהילתית, אותנטית, גאה וחזקה. 2. מחויבות של מדינת ישראל לעשות את המעשים הנכונים בהיבט הזהותי, התרבותי והכלכלי. 3. הכרה לאומית במפעל הזה כמפעל הכרחי לצמצום פערים, לשוויון הזדמנויות, ליצירת "צמיחה מכלילה". כל אלה על-מנת שהשפע שנוצר כאן (ויש שפע) בישראל, לא ייעצר בגוש דן, אלא יגיע לכל ערי הפריפריה הגיאוגרפית ולכלל האוכלוסייה.
לפעמים, כשאני חושב על המנהיגות שדרושה לנו, אני רואה אנשים שמתגאים במוצאם, שלא מתביישים בתרבות ובחינוך שעליהם גדלו, אלא גאים בהם. מנהיגים שמקבלים אחריות על הקהילה שלהם, נשארים לגור ולפעול במקומות שבהם גדלו.
הנוער שלנו בירוחם גאה בעיר מולדתו, אבל מתמודד עם אתגרים לא פשוטים. יש לנו עשרות פרויקטים חינוכיים משלימים בירוחם, אבל רובם ממומנים ע"י פילנתרופיה. אין שום סיבה שזה יהיה כך, כי זהו תפקידה של המדינה. כך, גם מצב הבריאות בנגב ובגליל חייב להשתנות. ערים שסובלות מהגירה שלילית חייבות לקבל סל תרבות מורחב, מתנ"ס חזק, מערכת חינוך צומחת וחדשנית, קהילות צעירות ומגוונות, ומקומות תעסוקה.
הרשימה הזו מציבה רק חלק קטן מהמשימות המוטלות על הצופה בסרט, ששואל את עצמו "מה עכשיו?". למראה הסרט מתגנבת ללב תחושת כעס, ניכור, ואפילו חידלון וייאוש. אבל אותי התחושה הזו מניעה לעשות, לפעול, לתקן את החברה, לגדוע את השרשרת הרב-דורית של כשל חברתי. אני מזמין אתכם להצטרף אליי למסע הזה, שהוא קיום החוב המוסרי כלפי העולים.
■ הכותב הוא ראש מועצת ירוחם, חבר הנהלה בתנועת פנימה ויו"ר מועצת הנגב.