סטיבו הוקינג / צילום: רויטרס Lucas Jackson
פרופ' סטיבן הוקינג מאוניברסיטת קיימברידג', אשר נחשב לאחד המדענים המובילים בתחום הפיזיקה התיאורטית, וזאת למרות או בזכות השיתוק המלא ממנו סבל במשך רוב חייו - נפטר אמש בברינטיה.
הוקינג נפטר בגיל 76, לאחר 50 שנים של התמודדות עם מחלת ניוון השרירים ALS. למחלה זו יש לרוב תוחלת חיים של חמש שנים בממוצע, אולם מחלתו של הוקינג התקדמה בקצב איטי יותר.
הוקינג חקר את טבעם של חורים שחורים ואת גבולות הזמן. הוא נחשב לחוקר מצויין ואף זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס וולף הנחשב למנבא זכיה בפרס נובל. הוא לא בפרס נובל עצמו, משום שמחקריו התיאורטיים לא גובו על ידו במחקר אמפירי.
התגלית פורצת הדרך הראשונה שלו, הייתה משוואה שהתבססה על הידוע לגבי חורים שחורים, כדי לתמוך בתיאוריית המפץ הגדול. הוקינג הראה שכפי שבמרכזם של חורים שחורים ישנה נקודה אחת בעלת מאסה כה גבוהה שניתן להתייחס אליה כמאסה אינסופית, (הנקראת "נקודת הסינגולריות"), כך ייתכן כי גם היקום שלנו, התחיל מנקודת מאסה אינסופית כזו.
הוקינג הראה בחישוביו כיצד התחלה כזו, יכולה הייתה להוביל למצב העולם כפי שאנחנו רואים אותו כיום. כך חיזק את התמיכה בתיאוריית המפץ הגדול, שהייתה עדיין שנויה במחלוקת בתקופה שבה יצא לאור מחקרו בתחום, בתחילת שנות ה-70.
באמצע שנות ה-70 הראה הוקינג, שוב באמצעות חישובים שערך על מידע קיים, כי חורים שחורים אמורים לפלוט קרינה. זאת, לעומת התיאוריה שהייתה רווחת עד אותו זמן, כי כלום אינו נמלט מחור שחור. היום קוראים לקרינה זו "קרינת הוקינג". הקרינה הזו לא אותרה מעולם בפועל, אך זה יכול להיות משום שהיא חלשה ממה שיכולים המכשירים הקיימים שלנו לקלוט.
הוקינג הוסיף וחישב כי אם קרינה נפלטת מחורים שחורים, הרי שהם יפיקו אנרגיית חום שתכלה אותם בהדרגה, ותוביל לפיצוץ. הוקינג טען כי חורים שחורים גדולים עוברים את התהליך הזה לאט, ולכן איננו נראה, אולם ישנם גם מיני-חורים, אשר עוברים את התהליך בקצב שאמור להיות בר גילוי באמצעים הקיימים לנו. גם התיאוריה הזו לא הוכחה עדיין אמפירית, אולם היא מקובלת על ידי מדענים רבים.
אולם, לתיאוריה זו נלווה גם רכיב מעורר מחלוקת - הוקינג טען כי בעת הפיצוץ בסוף חייו של חור שחור, אובד כל המידע שהיה אגור בו. זאת, בניגוד לתיאוריות מקובלות שגרסו כי היקום לא יכול לאבד מידע. המאבק סביב רעיון זה היה מר, וכונה "מלחמת החורים השחורים". לבסוף, הודה הוקינג כי הוא כנראה טעה.
מאז שנות ה-80 הוקינג עבר לעסוק בפיזיקה ספקולטיבית יותר, מעוגנת פחות במתימטיקה. הוא דן רבות בשאלות לגבי מהות הזמן, ושאלת היקומים המקבילים. לדברי הוקינג, הזמן לא התקיים לפני המפץ הגדול, ולכן שאלת תחילת היקום היא חסרת משמעות.
מה ההשלכות של כך? לדברי הוקינג, גישה כזו מפריכה את התנ"ך משום ש"ביקום כזה לשום אלוהים לא הייתה יכול להיות האפשרות לבחור איך היקום התחיל". בספרו "קיצור תולדות הזמן" הוא טען כי לא חייבים להניח אלוהים כדי להסביר את היקום שאנחנו רואים היום.
למרות גישתו המיוחדת לזמן, הוקינג האמין שמסע בזמן איננו אפשרי. לכן ערך מסיבה שעליה הכריז רק בדיעבד, כדי לבדוק אם נוסעים בזמן כלשהם יגיעו אליה. ב-28 ביוני 2009 ישב הוקינג בין השמפניה לבלונים לבדו. אך אף נוסע בזמן לא בא, בינתיים.
הוקינג אובחן במחלת ניוון שרירים בגיל 21. קיצוב הזמן דירבן אותו, כך סיפר בעבר. בהיותו קצר, הזמן נחווה על ידו כבעל ערך יוצא דופן, הוא החליט לעשות כל שיוכל כדי לקדם את הבנת היקום בתקופה שנשארה לו.
הוקינג נחשב לשחצן למדי, בעל חוש דרמטי, אולם הסכים להודות בטעויותיו המדעיות.
מעבר להיותו מודל לחיקוי עבור משותקים רבים, הייתה גם ההשפעה הפרקטית של התפתחות מכשירי תקשורת והתניידות שאינם דורשים שימוש בקול או בגפיים. הוקינג הפעיל את המכשיר שלו באמצעות שריר אחד בלחי שנותר פעיל לאחר שאחרים התנוונו.
חלק מהמכשירים האלה פותחו באופן מותאם אישית להוקינג ולאחר מכן הותאמו למשותקים נוספים. עבור משותקים אחרים המכשירים של הוקינג ספציפית לא היו רלוונטיים, אך הם היוו השראה לפיתוח מכשירים אחרים, מתוך כך שהבהירו שתקשורת וניידות עבור אדם משותק כולל בקולו (אנשים "נעולים" בגופם, כפי שהם לעיתים נקראים) הם אופן החיים ההגיוני עבור משותקים אלה, ולא פריווילגיה ייחודית. בין היתר בזכות תרומתו של הוקינג, הבין בעולם עד כמה משותקים אחרים 'פוספסו' אף שהיו יכולים להיות בעלי תרומה משמעותית לחברה ולחיות חיים בעלי ערך. היום, המצב השתנה לחלוטין.