גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

לשמוע את צרות המים / צילום: רויטרס - Marcos Brindicci

פוז דו איגואסו (Foz Do Iguassu), הייתה עיירה מנומנמת של כ-30,000 תושבים בדרום-ברזיל, סמוך למשולש הגבולות עם ארגנטינה ופרגוואי. בשנות ה-70 החלו בסביבתה כמה מהלכים שהעצימו אותה, הגדילו את אוכלוסייתה פי עשרה והמהפך הושלם כשהפכה ליעד התיירות השני בברזיל - אחרי ריו דה ז'נירו כמובן. היום פוז נחשבת לעיר גדולה, עדיין מיושנת כמו ערים אחרות בברזיל, אבל תוססת ומתפרנסת לא רע מתעשייה ירוקה בלבד.

ולמה להרחיק עד אליה? פוז התפתחה בזכות קרבתה לאוצר טבע שאין שני לו, מפלי האיגואסו, אתר מופלא ואחד מפלאי תבל. כששעומדים מול המפלים העצומים הללו, מחזה בלתי נתפס, מפנימים את כמויות המים ההיסטריות שזורמות בכל רגע נתון ושומעים את שאגת צניחתם ממרחקים - מרגישים את עוצמתו של הטבע.

פוז הפכה עם השנים למקדש לחובבי טבע מכל העולם, ויש בסביבתה יערות עד שצובעים אותה בירוק כהה. מרבית התיירים מסתפקים במפלים, ומפספסים כמה נקודות חן מדליקות, חלקן לא מתוירות כלל. לכן בחרנו להקדיש למקום שלושה ימים. התחלנו בנקודת תצפית אל מפגש שלושת הגבולות, אתר ותיק ששופץ בשנה האחרונה והפך לפארק עירוני ולאבן שואבת למטיילים.

המפגש בין שלוש המדינות השכנות דומה לאות T, שהיא למעשה שני נהרות גדולים שמתמזגים ומהווים גבול בינלאומי. מימין (בצפון) שוכנת ברזיל, משמאלה נהר האיגואסו ומדרום לו ארגנטינה. למעלה (מערב) מופרדת פרגוואי משכנותיה בנהר הפראנה (Parana). איגואסו בשפת הילידים האינדיאנים משמעו "מים רבים/גדולים", ו"פראנה" פירושו ''כמו ים" משום שהוא כל-כך רחב, עד שיש נקודות שבהן לא רואים את הגדה השנייה.

נוכחות שוצפת ומרגשת

לשמורת מפלי האיגואסו אפשר להגיע בשאטלים, ברכבי תיירות, לשכור אופניים ולרכוב בשביל ייעודי ואפשר גם לשלב. אנחנו בחרנו להתחיל בנסיעה מודרכת בשמורה במעין רכבת פתוחה שחוצה מעבה יער סובטרופי ירוק וסבוך. בנקודה מסוימת ירדנו מהרכבת וצעדנו ברגל כמה מאות מטרים בג'ונגל קטן עם פלגי מים זעירים, שתורמים את מימיהם לאיגואסו השוצף.

בנהר הצטרפנו לשיט שבחן את גבולות ההיפראקטיביות של נוסעיו. מכיוון שהקטע הזה של הדרך לא ישאיר בכם פינה יבשה, כדאי להגיע בבגד ים. את היתר תשאירו בלוקרים ותתכוננו לחוויה מוטרפת. נהג הסירה חסר הרחמים עשה הכול כדי שהבטן תתהפך והגוף ייספג במים. כך עלינו במעלה האיגואסו והתפתלנו עם עיקוליו עד למפלים של הצד הארגנטינאי. המים "תוקפים" מכל מקום, והנוכחות שלהם אדירה ומרגשת.

הסירה שייטה סמוך למפל הקרוב, שהיה עצום בגודלו, אך יחסית אחד מהקטנים - מה שאפשר לשייט להטביל אותנו מתחת לזרם במקלחת של הטבע ולחוג בסיבובי ענק מהירים, שהשפריצו מים בעוז על כל יושבי הסירה ששאגו בקול. בתום 20 דקות של שיט חזרנו ספוגים במים, אבל עם חיוך ענק שלא ירד במשך שעות.

המשכנו ללב הפארק הלאומי. מנקודת תצפית יפה אל הצד הארגנטינאי מתחיל מסלול הליכה קסום אל המפלים, שאורכו 1.2 קילומטרים. בעיקרון אפשר לעשות אותו גם בחצי שעה, אבל היופי שניבט מכל עיקול, תצפית וזווית, עוצר נשימה. שוטטנו שם כשעתיים. שאון המים המתנפצים הפך למוזיקת רקע שהלכה והתגברה ככל שהתקדמנו אל האטרקציה המרכזית - המפלים הברזילאיים.

גשר על פני מים סוערים מוביל למרכז הנהר, שממנו אפשר לראות את המים החובטים בנפילתם בעוצמה שקשה לתאר, כמו גם בכמות בלתי נתפסת ומגובה היסטרי. המראה מהפנט.

אל "לוע השטן"

למחרת ביקרנו בצד הארגנטינאי, כי דברים שרואים מכאן לא רואים משם. הפארק בצד הזה של המפלים הוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית כבר ב-1984. הצד הברזילאי הוכר כשנתיים לאחר מכן. מארגנטינה החוויה אחרת לגמרי. שטח המפלים כאן גדול יותר (כשמונה קילומטרים), לכן יש גם מבחר מסלולים, ויש גם רכבת. בדרך-כלל התחנה הראשונה בכניסה דחוקה והתור ארוך, אז כדאי לצעוד עם השילוט לתחנה השנייה - כעשר דקות בדרך נחמדה, שמובילה גם לאטרקציה הראשונה. מהתחנה יצאנו למסלול פופולרי ל"לוע השטן".

גשר שאורכו כקילומטר מתפתל בתוך הנהר, שדומה כאן לימה, ומוביל עד למפל המאיים ביותר, שלא סתם זכה לשם המבעית. כשמביטים לתוכו ממרומי המרפסת - הוא אכן מעורר לא מעט פחד ומחשבות. אחרי שבהינו במי הפרא קוצפים במורד המפל, חזרנו לתחנה ונסענו ברכבת כעשר דקות לתחנה הסופית. זה היה יום חם במיוחד והרגשנו שאש יורדת מהשמיים. יצאנו למסלול מעגלי שנמתח לאורכם של המפלים עד לנקודה הצפונית ביותר הצופה אל הצד הברזילאי וחוזר מנקודה אחרת. יש מסלול נוסף שיורד לנהר לשייט, אך הסירות בצד הזה איטיות, הדרך קשה וההמתנה ארוכה, אז רק אם אין לכם משהו טוב יותר לעשות. בצד הארגנטינאי הכול מוקצן: כמויות המים ועוצמתם, גובה המפלים, גודל השמורה ונחילי האנשים הזורמים בשטף בלתי נגמר. מצד שני, גם החוויה והמראות הם כאלה שאין שני להם.

אחר כך התפנינו להכיר קצת את הסביבה. פוז כאמור מתפרנסת מתיירות ירוקה ומחשמל ירוק. ביקור בסכר איטאיפו (Itaipu) שמשמעותו "הסלע המזמר" הבהיר לנו שעוד לא ראינו כלום. הסכר, שפועל כבר 35 שנה, סייע לגידול האוכלוסין בעיר ופועלת בו תחנת הכוח הגדולה בעולם. יש שתי דרכים לבקר בו - סיור עילי וסיור תחתי מעמיק, שבו בחרנו כדי לצפות בקרביים של המפעל המייצר יותר ממאה מיליון מגה-וואט בשנה. הפרויקט הוא שיתוף פעולה בין ברזיל לפראגוואי בנהר הפראנה המפריד ביניהן, לכן חלוקת החשמל היא חצי-חצי.

קשה לקלוט את הגודל הזה במספרים: אורכו של הנהר 170 קילומטרים, רוחבו בין 7-12 קילומטרים ועומקו 180 מטרים. גובה הסכר 196 מטרים ורוחבו 2.5 קילומטרים, כשהעובי הממוצע של קירותיו הוא כעשרה מטרים של בטון מזוין. הסיור הוא חוויה, ומקיף את כל האלמנטים החשובים: מרכז הבקרה, הטורבינות, הגנרטורים ומערכות השליטה. על הסכר יש גשר, ועליו נוסעים כדי לראות את המתחם ואת האגם. ירדנו לבטן האדמה במעלית שסופרת מטרים ולא קומות. כיוון שפרגוואי היא מדינה קטנה, היא משתמשת באחוז קטן מהחשמל שמייצר חלקה בעסקה, אבל את היתרה מוכרת לברזילאים. הסיור היה מרתק וצריך להזמין אותו מראש ולהצטייד בדרכון לכניסה.

כמה ציפורים ביחד

בהזדמנות זו תפסנו עוד כמה ציפורים בסיור מיוחד בפארק הציפורים (Parque Das Aves). הרעיון בסיור הוא חוויית האכלה מאחורי הקלעים. הפארק נמצא בחלקת יער אטלנטי, והוא השני במגוון בעלי החיים בעולם. אומנם 93% מהיער כבר אינם, אבל הפארק משמר כמה מהמינים שחיו בו בעבר, כולל זוחלים ויונקים.

הפארק נולד מאהבה לטבע של שני חוקרים, והיום מחצית מהעופות החיים בו מגיעים מהחרמות משטרתיות של הברחות, סחר לא חוקי או גידול בשבי. הסיור המיוחד הזה הוא חוויה חד-פעמית כי נפגשים עם בעלי החיים הכי קרוב שאפשר, והם שמחים - כי בתמורה הם מקבלים אוכל.

מי שלא האכיל פלמינגו מימיו לא יודע שמחה מהי (וגם לא לכלוך). את קערת תערובת הביצים שבה צפו פתיתים דמויי קורנפלקס לא הייתי צריכה להגיש להם, הם כבר באו לבדם והשאירו בי סימנים. הפלמינגו טובלים את המקור ומנערים אותו בסערה כדי לסנן את המזון, ועל הדרך משפריצים לכל עבר בלי חשבון. נקיים לא יצאנו.

אחר-כך צפינו באימון של תוכים שמתרגלים פעילויות שעוזרות לווטרינרים לטפל בהם, והאכלנו להקת טוקנים שמהווה גרעין רבייה. סיימנו באירוח קל על מרפסת מקסימה בלב הפארק, כשאחד העובדים עובר בינינו עם שני תוכי ארה גדולים וצבעוניים, כדי שנוכל להחזיק ולהצטלם. הסיפור הזה לא זול אבל הוא הנאה טהורה.

מידע מעשי

עונה מומלצת: בעונות המעבר, ספטמבר- אוקטובר או מארס-מאי - פחות חם ופחות צפוף. בקיץ (נובמבר-פברואר) חם מאוד - 40 מעלות בממוצע עם ימים שמגיעים גם ל-48, ובחורף (יוני-אוגוסט) קר מאוד - עד 5 מעלות.

תחבורה: רוב המטיילים בפוז שוכרים רכב אבל אי אפשר להיכנס איתו לארגנטינה, לכן נוסעים באוטובוס (צריך להחליף בגבול) או במונית. במחיר של מונית כדאי לקחת מדריך עם רכב ליום מלא (150-300 ריאל - 360-180 שקלים - כאשר המחיר הנמוך מתייחס להתקשרות ישירה עם המדריך ולא דרך חברה). היתרון: גישה קלה בכל אתרי התיירות (מדריכים נכנסים עם רכב בזמן ששאר העולם חונה בחניון), ערך מוסף לטיול, נוחות ומחיר סביר מאוד, בעיקר לזוג/משפחה.

המדריכה שלנו ניידי מטוס, דוברת אנגלית טובה בעלת רכב גדול ונוח וזמינה במייל: matos_neide@hotmail.com

במפלים בצד הארגנטינאי אפשר לבקר יום נוסף בחצי מחיר - לשם כך צריך להחתים את הכרטיס ביציאה.

בפוז מומלץ להחליף כסף ברשת הסופרמרקטים Moffeto, שם התעריף טוב יותר. מי שנכנס לארגנטינה יצטרך להחליף את הכסף לפזו. כדאי להזמין את הטיסה לאיגואסו מוקדם ככל האפשר. יש המון טיסות ישירות וחבל לבזבז את הזמן על טיסות עם קונקשן בסאו פאולו.

מול פארק הציפורים יש מנחת מסוקים שממנו אפשר לצאת לטיסה קצרה בשמי המפלים ולחזות בפלא ממעוף ציפור - 10 דקות של עונג במחיר שמתחיל ב-150 דולר לאדם.

שיט במפלים: 214 ריאל, כ-250 שקלים לאדם.