טראמפ וטילרסון / צילום: רויטרס רויטרס, Carlos Barria
הסתלקותו של רקס טילרסון מן הזירה, היא כשלעצמה, מצערת מעטים מאוד, תהיה דעתם על הנשיא טראמפ אשר תהיה. מזכיר המדינה המודח של ארה"ב לא עשה חיל. משקלו התמעט במידה כזאת, שדיפלומטים זרים חדלו להתעניין בדעותיו. דיפלומטים אמריקאיים נתקלו בחומה בצורה של עוזרים אישיים, כל אימת שניסו לתקשר איתו.
כאשר השר הממונה אינו מתעניין בדעת הכפופים לו, ומקצץ ללא רחם את תקציביהם ואת מצבת כוח האדם של משרדו, התוצאה היא נפילת רוח. ואף אמנם יודעי המשרד מתקשים להיזכר אימתי שרתה קדרות גדולה יותר על מחלקת המדינה של ארה"ב.
היסטורית, מזכיר המדינה הוא החבר הבכיר ביותר בקבינט של הנשיא. כשניתן לו התואר הזה, "מזכיר המדינה", הוא נועד להיות הרבה יותר ממה שהעיתונות אוהבת לכנות "הדיפלומט הראשי של ארה"ב". מזכירי מדינה היו לא פעם שרי-על, שידם הייתה בניהול ובממשל בתוך ארה"ב עצמה.
זה התחיל להשתנות בשליש השני של המאה ה-20, וביתר שאת לאחר מלחמת העולם השנייה. מני אז, נשיאים, בייחוד מקרב הדמוקרטים, לפחות עד ברק אובמה, התחילו למנות דיפלומטים ואנשי מקצוע לכהונה הזו. חלקם היו סגני שרים לשעבר (דין אצ'יסון של טרומן, דין ראסק של קנדי וג'ונסון, סיירוס ואנס של קרטר, וורן כריסטופר של קלינטון); פעמיים התמנו גנרלים בדימוס (אלכסנדר הייג של רייגן, קולין פאוול של בוש הבן); שלוש פעמים התמנו סנאטורים (מאסקי של קרטר, הילארי קלינטון וג'ון קרי של אובמה); שלוש פעמים התמנו שרים לשעבר בממשלים קודמים (רוג'רס של ניקסון, שולץ של רייגן, בייקר של בוש האב); פעמיים נמסרה הכהונה לידי היועץ לביטחון לאומי (קיסינג'ר של ניקסון, קונדליסה רייס של בוש הבן).
בכל המקרים, הכהונה הופקדה בידי אנשים עם ניסיון פוליטי או ביורוקרטי בוושינגטון. חלקם היו חזקים יותר, חלקם היו חזקים פחות. אבל איש מהם לא היה זר לוושינגטון ולהליכותיה. זה חיוני לחלוטין להצלחתו של מזכיר מדינה.
עיר הבירה הזרה
רקס טילרסון היה כבד משקל בזכות עצמו. הוא עמד בראש אחד התאגידים הגדולים ביותר עלי אדמות, אקסון-מוביל. היה לו ניסיון ניהולי ענף. הוא התחכך במשך שנים במרפקיהם של ראשי מדינות וממשלות. אבל בלשונו של כתב העת "פוליטיקו", "עיר הבירה הזרה שטילרסון מעולם לא השכיל להבין הייתה וושינגטון של דונלד טראמפ".
בחוכמה שלאחר מעשה ברור למדי, כי הנקודה שבה נחרץ גורלו של טילרסון הייתה בתחילת אוקטובר שעבר, כאשר רשת אן.בי.סי דיווחה שהוא השתמש במילה moron ("קהוי" הוא התרגום שמציעה האקדמיה ללשון העברית; או אידיוט) לתאר את הנשיא. טילרסון ניסה להגביל את הנזק. אף כי בדרך כלל הוא התנזר מחברתה של התקשורת, מזכיר המדינה כינס מסיבת עיתונאים, והתלונן כמעט בטון בכייני, "אינני מתכוון לעסוק בחומר קטנוני כזה. זה מה שאינני מבין בוושינגטון". הוא לא הצליח להוציא מפיו את המילים, "לא אמרתי".
נשיא כטראמפ, המצפה מכל שריו לדרגה קיצונית של נאמנות, ומעודד חנופה פומבית, לא היה מסוגל לסבול את חוסר הדיסקרטיות של טילרסון. אבל לא הייתה כאן רק שאלה של לויאליות אישית. טראמפ מפורסם בחוסר החשק שלו להעמיק. הוא לא אסף סביבו את בני דמותו של הנרי קיסינג'ר. אסטרטגיות מורכבות, תובנות היסטוריות, דיונים אבסטרקטיים אינם חלק טבעי של עולמו. תוכניותיו נחות על מספר מוגבל של הנחות יסוד, שלא נרכשו, פותחו ועובדו בסביבה פוליטית נורמלית. ממילא, משימת הוצאתם אל הפועל אינה יכולה ליפול על כתפיהם של שחקנים נורמליים.
כאן יש רק מחליט אחד
אם 14 החודשים האחרונים לימדו אותנו משהו על דונלד טראמפ הרי זה הצורך שלו בקבלני משנה, לא ביועצים. טילרסון עמד בדרכו: הוא התנגד לביטול ההסכם הגרעיני עם איראן, הוא התנגד להסתלקות מהסכם הסחר החופשי של האוקיאנוס השקט (TPP), הוא התנגד לפרישה מהסכמי האקלים של פריז, הוא התנגד להכרה בירושלים, הוא התנגד לצינון המכוון של היחסים עם בעלות הברית באירופה, הוא התנגד למכסי העונשין על פלדה ועל אלומיניום, הוא חייב יתר תקיפות כלפי רוסיה. מלכתחילה הוא חתר למשא ומתן עם צפון קוריאה. מתבקשת כמעט מאליה השאלה מדוע הוא עצמו לא יזם פרישה. סוף סוף, זו אינה ממשלת קואליציה, שבה הקבינט מצביע על הצעות החלטה. כאן יש רק מחליט אחד.
אבל באותה המידה מתבקשת השאלה מדוע טראמפ מינה את טילרסון מלכתחילה. סוף סוף הוא חזר והבטיח שבניגוד לקודמיו "חסרי הכישורים" הוא ימנה "אנשים מבריקים". מאז ינואר 2017 הוא פיטר, או עודד את התפטרותם של 45% מאנשי הסגל שלו, כולל הבכירים ביותר. הוא איבד שלושה חברי קבינט, אם כי אחד מהם פשוט עבר להיות ראש הסגל. הוא ניסה להשיג את התפטרותו של חבר רביעי. אתמול, שעות אחדות לאחר פיטורי טילרסון, נמסר שהוא עומד לפטר חבר חמישי.
יתר על כן, נראה כי רק עניין של זמן הוא לפני שטראמפ יפטר את יועצו לביטחון לאומי, גנרל הרברט מקמאסטר. בזה תתמוטט למעשה סוללת "הבוגרים", שלכאורה הבטיחה יציבות והגנה על אמריקה מפני קפריזות של נשיא לא מלומד. לפי הדיווחים, היא כללה גם את שר ההגנה ואת שר האוצר. ניתן לה הכינוי "הסכם התאבדות", מפני שהשותפים הבטיחו כי הדחתו של אחד מהם תביא את האחרים להתפטר. לפי שעה אין כל רמז להתפתחות כזאת. שר ההגנה היה בדרכו לאפגניסטן, כאשר הנשיא שלח את ציוץ הפיטורים שלו.
40 דקות בכל בוקר
האיש העומד להחליף את טילרסון, מייק פומפיאו, קרוב הרבה יותר אל הדגם הרצוי של טראמפ: אגרסיבי, נמרץ, להוט לשבור את הכלים, לא רק מבית אלא גם מחוץ. הוא המנהל הנוכחי של הסי.איי.אי, ומקודם היה חבר קונגרס, איש האגף הימני הרדיקלי של המפלגה הרפובליקאית. הוא רכש את אמונו של טראמפ במהלך פגישות תדרוך יומיות, 40 דקות בכל בוקר. "אני אוהב את האינטלקט שלו", צייץ אתמול טראמפ.
הסדר התקין ייצא נשכר מיחסי עבודה טובים בין הנשיא לבכיר חברי הקבינט שלו. אבל הנשיא נשבע אמונים, והבטיח רומן ארוך גם לאחרים. הוא לא עמד בהבטחות. כאשר ה"ניו-יורק טיימס" דיווח בסוף השנה שעברה על פיטוריו הממשמשים ובאים של טילרסון, ועל החלפתו הצפויה בידי פומפיאו, הנשיא הגיב בביטול. "פייק ניוז", הוא אמר.
אתמול היו בחירות משנה לבית הנבחרים במדינת פנסילבניה, במחוז בחירה שהנשיא ניצח בו לפני שנה וחצי בהפרש של 20%. ההפרש הזה נמחק במלואו, ומועמד דמוקרטי אלמוני כנראה ניצח, אם גם בהפרש קטנטן. זו בשורה רעה למפלגה הרפובליקאית, שמונה חודשים ופחות לפני הבחירות לקונגרס. אפשר רק לנחש איך היא תשפיע על טראמפ. הניסיון מלמד שהוא נוטה ללחוץ בכל כוחו על דוושת הגז. זהירות בסיבובים אינה בשבילו. החודשים הבאים עומדים להיות אינטנסיביים מאוד, ורבי חדשות.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-sebolg-https://tinyurl.com/karny ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny