טוני וואקמה / צילום: רויטרס
בשבועות האחרונים מתקיים במינהלת הליגה בכדורגל דיון סביב אפשרות של התקנת תקרת שכר בליגת העל. 13 מ-14 קבוצות הליגה בעד המהלך, כאשר מכבי ת"א היא היחידה שמתנגדת. הסכום שנזרק לאוויר מדבר על 42 מיליון שקל שכר שחקנים מקסימלי לקבוצה, ובנוסף תתלווה רצפת שכר של 6 מיליון שקל לקבוצה (פרסום ראשון לידיעה היה באתר ONE).
למרות הרצון המוצהר להחיל את המהלך בעונת המשחקים הבאה - לא נראה שזה יקרה. העונה הזאת אוטוטו מסתיימת, והעברת החלטה בעייתית מבחינת מגבלות השוק החופשי וההתנגדות הנחרצת מכיוון מכבי ת"א מצריכים עוד זמן. במינהלת מסבירים שהמהלך של תקרת שכר נובע מתוך רצון למנוע מבעלי הקבוצות לברוח מהכדורגל בכך שיאפשרו להם "לחיות בכבוד" - כלומר להקטין את עלויות השכר של השחקנים ובכך למנוע או לפחות להקטין הפסדים.
במינהלת גם מעוניינים להעביר את ההחלטה פה אחד, כלומר שתהיה מקובלת גם על מיטש גולדהאר ומכבי ת"א. החשש שמוביל לעדינות מול מכבי ת"א: אם גולדהאר יבין שהוא לא יכול לנהל כאן את העסק כמו שהוא חושב לנכון ולשלם כמה שהוא רואה לנכון, הוא ייקח את הרגליים ויילך.
כעת מנסים למצוא פיתרונות יצירתיים. אחד המדוברים הוא סעיף החרגה שדומה לליגת ה-MLS האמריקאית - לקבוע לקבוצות תקרת הוצאה מקסימלית, אבל לאפשר למספר שחקנים-כוכבים לקבל שכר שאינו מוגבל בתוך התקרה (שלושה שחקנים) - כך עדיין יוכלו הקבוצות הגדולות לקבל חופש מסוים ולהביא שחקנים יקרים שיסייעו להם להתמודד על תארים ובמסגרות האירופיות. בתגובה לפניית "גלובס" בעניין תקרת השכר האפשרית, אומר מנכ"ל המינהלת ניקולס לב, כי "השאיפה שלנו תהיה לליגה מאוזנת יותר כלכלית, והמטרה היא למצוא מודל שמוביל לשם מבלי להגביל קבוצות שרוצות להצליח באירופה".
80% מההכנסות הולכות לשכר
סוגיית השכר לא הגיעה משום מקום לשולחן הדיונים במינהלת. ליגת העל הישראלית תפסה מקום מכובד בפרק העוסק בשכר השחקנים בדוח הבנצ'מרקינג החדש של אופ"א. לפי הדוח שמכיל את נתוני 2016, מבין 20 הליגות הבכירות ביבשת לפי דירוג אופ"א - שם נכללת גם ישראל (מקום 19) - הליגה הישראלית היא זו שרשמה את הזינוק הגדול ביותר בתשלומי שכר: עלייה של 23% בתוך שנה אחת, הרבה מעבר לשיעור הממוצע האירופי שעומד על עלייה של 8.6% בלבד. שכר השחקנים בישראל עומד על שיעור לא סביר/לא בריא של 80% מההכנסות של הקבוצות, השני הכי גבוה מבין 20 הליגות הבכירות באירופה, והרבה מעבר לשיעור האירופי הממוצע העומד על 62.2%.
שכר השחקנים באירופה, להבדיל ממה שנהוג לחשוב, נמצא במגמת התייצבות והגעה לאזורים נורמליים. הסיבה העיקרית היא רגולציית הפייננשל פייר פליי של אופ"א, שגם אם לא סגרה הרמטית את הקבוצות - עדיין הצליחה לייצר הרתעה. אבל גם רגולציות שמנהיגות הליגות עצמן: באנגליה, למשל, קיימת מגבלת מקומית להפסדים כספיים של קבוצות, כך שהדרך לעמוד בתקרה הזאת היא דרך התכנסות בנושא שכר השחקנים.
הסיבה הנוספת להגעה לממדי שכר נורמליים קשורה לעלייה בהכנסות של הקבוצות. הכדורגל האירופי ברמות הגבוהות מייצר בכל שנה גידול עצום במחזור. למשל, 10 המועדונים המכניסים בעולם ב-2018 רשמו מחזור כולל של 5.34 מיליארד אירו, עלייה של 113% בהשוואה לעשור קודם לכן. הגידול בשכר השחקנים לא מצליח לסגור את הפער שנוצר מול הגידול בהכנסות. בדוח של אופ"א, העלייה בשכר השחקנים בכדורגל האירופי בתוך שנה הסתכמה כאמור ב-8.6%, בעוד שהעלייה בהכנסות באותה תקופת זמן הסתכמה ב-9.5%. בשלוש מארבע העונות האחרונות שנבדקו (2013-2016) ההכנסות של הקבוצות עלו בשיעור גבוה יותר משכר השחקנים.
בישראל הזינוק המטורף בשכר השחקנים נובע מסיבה מרכזית: החתימה על הסכם השידורים ב-2015, ששווה 126.5 מיליון שקל בעונה בהשוואה ל-43 מיליון לעונה בהסכם שלפני זה. הסוכנים והשחקנים ידעו שאפשר לבקש יותר - וגם בעלי הקבוצות שיחררו את הרסן. כך הפכה ליגת העל הישראלית בתוך קיץ אחד מעסק חסר הגיון כלכלי עבור הבעלים לעסק חסר הגיון ומסוכן.
איפה שיש כסף - יש גם הגיון
העיוות בשכר השחקנים נמצא במקומות הפחות זוהרים. בסרביה סעיף השכר עומד על 113% ביחס להכנסות הקבוצות, באוקראינה 110%, בסלובניה 101%, בקרואטיה 90% וברומניה 89%. כשתשמעו על קריסה של ליגה שלמה - זה יקרה שם. דווקא ברמה הגבוהה, איפה שיוצא כסף עצום וגם נכנס כסף עצום, המצב יציב. אם לוקחים את חמש הליגות הגדולות באירופה, אז בפרמיירליג האנגלית השכר מהווה 63% מההוצאות של המועדונים - שיעור סביר ונורמלי לגמרי; בבונדסליגה הגרמנית סעיף השכר 50% בלבד מההוצאות; בספרד 57%, בליגה האיטלקית 68% ובצרפת (טרם עידן ניימאר) סעיף השכר מהווה 69% מההוצאות של המועדונים.
מבין מועדוני העילית של היבשת, גם שם יש היגיון: בראש המועדונים שמשלמים את השכר הגבוה ביותר ניצבת ברצלונה עם 372 מיליון אירו בעונה, ובסך הכל 60% מהמחזור מופנה לשכר; מנצ'סטר יונייטד (שנייה בסעיף השכר) מפנה רק 47% מההכנסות שלה לשכר, ריאל מדריד 49%, צ'לסי 68% ומנצ'סטר סיטי 55%. סביר וסולידי בהחלט, בהתחשב שבקבוצות הללו מתרוצצים על המגרש שחקנים עם שכר של 300 אלף אירו ומעלה בשבוע.
השריר הכלכלי של הפרמיירליג הוא כל כך משמעותי, שלראשונה בהיסטוריה עומד סעיף השכר של הליגה על פי שניים מהליגה הבאה אחריה: סך המשכורות המשולמות בליגה האנגלית הוא 3.08 מיליארד אירו, לעומת הליגה הספרדית שמדורגת שנייה עם 1.43 מיליארד אירו. הקבוצות באנגליה יכולות לשלם שכר מטורף ועדיין להישאר רווחיות. דוגמה אחרונה היא ליברפול, שפרסמה בשבוע שעבר את הדוחות הכספיים של עונת 2016/17 שבה לא השתתפה במפעלים האירופיים ולא התקרבה לזכייה בשום תואר. השורה התחתונה: רווח נקי של 39 מיליון ליש"ט.
כסף בסירקולציה
הנתון המעניין ביותר שקשור לדוח השכר של אופ"א מנפץ אחת ולתמיד את המיתוס של שוק ההעברות השחקנים. ומי שמתעקש להמשיך ולדבר על שוק ההעברות הבועתי, שישמיד בקרוב מאוד את הכדורגל, אז בפועל המצב רחוק מאוד מהמציאות ונראה כך: הכסף נטו (רכישת שחקנים בניטרול מכירת שחקנים) שנשרף בשוק ההעברות מהווה 1.1% בלבד מההוצאות של הקבוצות בכדורגל האירופי. ובמספרים, 204 מיליון אירו יצאו נטו על רכש, מתוך הכנסה כוללת של 18.7 מיליארד אירו של קבוצות הכדורגל האירופיות שנכללות בדוח של אופ"א. הסיבה: בסופו של דבר הכסף נע במעגל סגור, קבוצות קונות ובצד השני גם מוכרות, והסירקולציה הזאת משאירה כמעט את כל הכסף ביבשת. הסירקולציה הזאת נראית כך: מתוך 711 קבוצות בליגות הבכירות באירופה שנבחנו בדוח - 33% מהמועדונים (233 קבוצות) הפסידו כסף בשוק ההעברות, בעוד ש-41% מהמועדונים (291 קבוצות) הרוויחו כסף בשוק, ועל 26% מהמועדונים הסתיימה הפעילות פחות או יותר באיזון.
גם כאן הירידה האחוזית בפעילות בשוק ההעברות קשורה בעיקר לחוסר היכולת להדביק את שיעור הגידול בהכנסות. שש שנים קודם לכן, ב-2010, שיעור ההוצאה נטו של מועדונים בשוק ההעברות היווה 7.3% מהמחזור.
ודבר אחרון: כשמדברים על שכר מתכוונים בעיקר לשכר השחקנים. ואכן, שכר השחקנים מהווה את המרכיב העיקרי - 71% מהוצאות השכר הולכות לשחקנים והיתרה לעובדי המועדון האחרים (צוות מקצועי, צוות טכני, עובדי מנהלה וכו'). אבל במועדון יש עוד כמה עובדים. מנצ'סטר יונייטד, למשל, נכון לשנת הדיווח האחרונה - הוא עסק ענק שמשלם משכורות ל-914 עובדים.
