ענת מגן-שבו / צילום: כפיר זיו
ענת מגן-שבו היא מאסטר בלעשות דמויות. אין עונג גדול בעיניה יותר מלצלול לתוך אילנית הקוסמטיקאית או בת חן מיוחס, להוציא מהן את האנושיות, הרגישות והגיחוך - הכול בגדול ובלי עכבות. אבל כשהיא צריכה לגלם את עצמה, להביא את ענת באופן בלתי אמצעי, היא מאבדת את המילים ומתאבנת.
אנחנו גרות לא רחוק זו מזו, כך שיצא לי לא פעם לפגוש אותה בגינה עם שני הגדולים והתינוק, אבל חוץ משלום-שלום ברחוב, לא הייתה בינינו אינטראקציה מיוחדת. יכול להיות שההיכרות האגבית בינינו, עזרה לה להרגיש מספיק נוח כדי להיפתח - כיוון שבמהלך השיחה שלנו בבית הקפה לא רחוק מהקאמרי, שבו היא משתתפת עכשיו בחזרות להצגה "רומיאו ואמא", היא הייתה כנה, משוחררת למדי וכובשת, ובו-בזמן ביישנית וחסרת ביטחון באופן בלתי נתפס. "כשהמורות בבית הספר מזמינות אותי להרצות בכיתה", היא מסמנת את הפרדוקס, "אני אומרת שיש לי פחד במה".
את לא אמיתית.
"תני לי מונולוג מטורף של שייקספיר ב'אילוף הסוררת', ואני אעמיד את כל הקהל על הרגליים, אבל כשאני צריכה לענות בראיון מצולם, בתוכנית אירוח למשל, המילים מתבלבלות לי. עניין של בעיית קשב וריכוז רצינית שיש לי. והנה, עכשיו, אני יושבת מולך והמילים יוצאות. יש לא מעט שחקנים כמוני, שמתקשים לדבר על עצמם, אבל אלופים כשהם עולים על הבמה".
כי הטקסט שלהם כבר כתוב.
"אני מאמינה שכן, כי כשאני צריכה לברוא את הטקסט שלי מול המצלמה תוך כדי שיחה, משהו משתנה אצלי. אומרים לי שהייתי מצוינת, אבל אני מרגישה לא נוח. מה שכן, עם הגיל זה משתפר, כי אני מסוגלת להגיד, שיקפצו לי כולם".
קשה לך ללמוד טקסטים בגלל בעיית הקשב?
"מה שמדהים הוא, שאני מצלמת את הטקסט בראש, מבינה את הסיטואציה וזה מופנם. כשאני מסתכלת על התקופה שהייתי תלמידה, לא הייתי כל-כך גרועה בסך הכול, למרות שבשיעורים הייתי מתעופפת למקומות אחרים וחוזרת לנקודה שבה לא הייתי מבינה מה קורה סביבי. התנתקויות כאלה.
"לא הייתי תלמידה מצטיינת, אבל מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית ועשיתי כל מה שצריך כדי להגשים את זה. הייתי בחבורת הזמר של יבנה, ולא החסרתי אף פעם כי זה היה לי חשוב, אחר כך בחוג ידידי הבימה, עם עדי אשכנזי וניקי גולדשטיין, צוות הווי ובידור בצבא ובית צבי. הדרך הייתה מאוד ברורה".
15 שנים שיחקת בבית ליסין וממש עכשיו עברת לקאמרי. קרה משהו?
"סיימתי את ההפקה האחרונה בבית ליסין וקיבלתי טלפון מגלעד קמחי, במאי הבית של הקאמרי (שהיה עד לפני חודשים ספורים במאי הבית של בית ליסין), שביקש ממני להשתתף ב'רומיאו ואמא' שהוא כתב עם גור קורן. הוא אמר לי שהתפקיד נכתב במיוחד עבורי. אני לא נכנסת לאינטריגות בין התיאטראות. גם בבית ליסין לא עברתי מתפקיד לתפקיד, קוראים לי - אני באה".
כמו שקראו לך מבית ליסין להחליף את מיה דגן ב"אילוף הסוררת" אחרי שהיא עזבה לקאמרי.
"בדיוק. ב'רומיאו ואמא' אני האתנחתא הקומית, בחורה שתלטנית ומצחיקה בגיל 40 שמחפשת בן זוג וחיה את חיי אחותה".
לא מדגדג לך לעשות דרמות? לגוון קצת?
"אם יציעו לי תפקיד דרמטי מאתגר, אז ברור שאקח אותו. כשיצאתי מבית ספר למשחק, איכשהו נסללה לי הדרך לקומדיה בדומינו גרוס. הייתי הפרטנרית של אילן פלד המדהים (יחד הם כיכבו בסדרת הקאלט "אחד העם 1") - ומשם זה התגלגל".
אבל ההגה של הקריירה, בידיים שלך.
"אפעיל את עצמי לעשות מופע בידור, כמו זה שהתחיל לרוץ עכשיו, אבל לא אדחוף את עצמי לעשות תפקיד דרמטי. אני לא טובה בזה. לא מזמן סיימתי לצלם סדרה שתשודר בקשת, שבה אני מגלמת שוטרת, תפקיד דרמטי לגמרי. עבדתי עם הבמאי עודד דוידוף ועם מוריס כהן. יצא לי לעשות תפקידים דרמטיים, אבל לא הרבה. אני מאמינה שאדם מכוון את עצמו לאן שהוא צריך להיות".
לזה אני מתכוונת. צריך ליזום כדי לייצר עבודה.
"בזה אני לגמרי מאמינה. בארץ שחקן צריך לברוא לעצמו את העבודה. עושים אודישנים ומחכים, אבל זה לא מספיק. מכיוון שהתחלתי בדומינו, שם כתבנו לבד את החומרים שלנו, גיליתי שאני יודעת לכתוב. את המופע שרץ שבע שנים עם רותם אבוהב שתינו כתבנו, וגם את המופע הנוכחי שלי אני כתבתי. אני לא יודעת לפעול בתוך מסגרת, אלא להיות עצמאית. אתה צריך מרפקים ועור של פיל כדי להידחף. לא יצא לי אף פעם לבוא למנהל האמנותי בתיאטרון ולהגיד לו, 'שמע, אני רוצה את התפקיד הזה' - ויש אנשים שמקבלים תפקידים ראשיים בזכות האסרטיביות".
מי שהרימה כבר שני מופעים חייבת שתהיה בה מידה רבה של אסרטיביות.
"כלפי עצמי. בלי לפגוע באף אחד מסביבי. אורן בעלי ואני יצרנו סדרה אינטרנטית 'פירסט קלאס' שמאוד הצליחה".
והוא מנהל ומפיק אותך.
"חמש שנים לא הייתה לי סוכנות. עזבתי את כולם ואמרתי שאני רוצה להתרכז ביצירת המופע שלי. כתבתי אותו ארבע שנים ועכשיו אנחנו מתחילים בהרצה שלו. אני עושה דמויות ומשלבת וידיאו. כשהמופע עם רותם ירד, עשיתי טלוויזיה וקצת אינטרנט וראינו שיש דרישה להופעות.
התחלתי להוריד את החרדה שלי מלעמוד לבד על במה, כי תמיד עבדתי בצוות, ואורן שלי, חוץ מזה שהוא שחקן מדהים, הוא גם מפיק ומנהל בנשמתו, וראינו שהוא יכול לסגור לי חוזים מדהימים. עידו רוזנברג ביים תקופה קצרה ואילן פלד עזר לי לערוך ולהדק הכול. כשהכנסנו את גאגא בוקינג, 'מופע הבידור של ענת מגן-שבו' הפך להפקה גדולה".
מאיפה המימון?
"הוצאנו כסף מבית. הימרנו על כל החסכונות שלנו - ואני מאמינה שנצליח".
יש לך חרדות פרנסה?
"לאורן. לי יש חרדות מסוג אחר. יכולות להיות לי חרדות על הילדים, עם החדשות האלה והאלימות, זה מפחיד אותי. כלכלית, אני משתדלת כל הזמן ליצור ולעבוד - וכסף נכנס. יש תקופות שאתה עובד קשה ויש תקופות של פנסיה, ובתקופות האלה אני משקיעה יותר בבית, בילדים ובבישולים ויודעת שזה יעבור ומרגיעה את עצמי".
איך לא מכרתם את הסדרה האינטרנטית "פירסט קלאס" לטלוויזיה?
"היא דווקא התחילה בהוט. רצינו שאילנית תארח סלבס תוך כדי טיפול קוסמטי. חיכינו לתשובה מהם ומגורמים אחרים שהעברנו אליהם את הפורמט, ועבר שבוע ועוד אחד ואורן אמר, אפשר לחכות ואפשר ללכת על האינטרנט, שבו את לא מוגבלת ולא מצנזרים אותך. זה מה שעשינו. אורן נבחן ל'מחוברים' ולא התקבל, כי אנחנו יותר מדי חמודים, אבל בזכות האודישן קנינו מצלמה כזאת והעברנו את זה לפורמט פשוט יותר. התקשרנו לאנשים והם באו. היו אצלנו עוז זהבי, אסי לוי, שלומי קוריאט".
כרגע עברה פה אישה ששאלה, "איפה את, לאן נעלמת?". ראיתי שהיית נבוכה.
"מצד אחד יש את 'השיר שלנו' שמשודרת בשידורים חוזרים, וקוראים לי עדיין חלי בנאי, למרות שזה צולם לפני עשור, אבל אנשים רוצים דברים חדשים. עבדתי בתיאטרון ועל המופע, אבל לא נכנסו אודישנים, כי אורן לא מתעסק בזה בשוטף. חתמתי לא מזמן בסוכנות ADD, כי הגיעו הצעות במקביל למופע".
"ארץ נהדרת" כבר פנו אלייך?
"אשמח להיות שם. כל שחקן קומי ירצה להשתתף בתוכנית דגל כזאת, אבל בינתיים אני ממשיכה במה שאני עושה ומשתדלת להסתכל על כמה הכוס שלי מלאה".
ענת מגן-שבו | אישי: 42, נשואה 3, מתגוררת בתל אביב | אקטואלי: משחקת בהצגה החדשה "רומיאו ואמא" בתיאטרון הקאמרי, ומעלה בימים אלה מופע בידור חדש, שכתבה יחד עם גיתית פישר ושחר אינבינדר