מתוך "הצלחתי!" / צילום: באדיבות נטפליקס
הנה כמה מהכותרים שעלו לאחרונה בנטפליקס: מיני-סדרה בלשית בריטית עם שחקנית מוערכת (קארי מאליגן ב"ארבעה ימים"), סרט מד"ב מדובר עם שחקנית זוכת אוסקר (נטלי פורטמן ב"הכחדה"), סדרה תיעודית איכותית בהפקת האחים דופלאס ("ארץ פראית מאוד") ודרמת מתח נורווגית ("בורדרליינר"). אבל מעל כולם ניצבת בעיניי פנינה טלוויזיונית אחת: "הצלחתי!" (!Nailed It), ריאליטי אפייה שהמתמודדים בו הם האופים הגרועים בעולם. מרימי הגבה, מעקמות האף וקפוצי הישבן, זה הזמן להפעיל את השרירים שאתם כל-כך אוהבים לכווץ: כן, מדובר בטלוויזיה בועטת, חתרנית ובעלת משמעות שחורגת ממה שרואים על המסך. להלן ההסבר.
"הצלחתי!" היא בעצם תולדה של תופעת רשת חמודה, שצמחה כתנועת נגד לפורנו-אוכל הידוע לשמצה (אותו הרגל מגונה של צילום ושיתוף אוכל באסתטיקה כמעט ארוטית). אופים חובבים, או סתם חובבים, או אנשים עם אפס מודעות עצמית או כאלה שיש להם טונות של מודעות עצמית, מנסים לשחזר יצירות מופת קונדיטוריות - עוגות חתונה יצירתיות או ממתקים כל-כך מרהיבים שלא נעים לאכול אותם - ונכשלים כישלון חרוץ. פייסבוק ואינסטגרם מלאות בתמונות השוואה כאלה, שמראות את ההשראה לעומת המציאות, והן נוגעות ללב, קורעות מצחוק ובעיקר מאוד אנושיות.
האופים החובבים האלה הם המתמודדים ב"הצלחתי!", והם מתבקשים לשחזר מאפים קשים במיוחד בזמן בלתי סביר בעליל, באופן שברור לכל מי שיש לו עיניים שהם הולכים להיכשל - וכמובן שהתוצאה מצחיקה במיוחד. כל קלישאת ריאליטי נשברת פה: המנחים צוחקים על עצמם ועל המתמודדים, הצוות נראה כמעט בלתי-מתפקד וכל התוכנית מתנהלת באווירה חובבנית-רשלנית, שמוציאה את האוויר מכל הבלונים הנפוחים, הרציניים להחריד, מלאי הסגידה העצמית ומפוטמי הסנטימנטליות של ריאליטי הבישול. ב"הצלחתי!" המועמד שנכשל במשימה הראשונה לא נמצא בסכנת הדחה. להיפך: הוא זוכה לקבל עזרה במשימה השנייה, וכשחושבים על זה, זה הדבר הכי הגיוני, לא?
גם הסיפורים האישיים וסוחטי הדמעות של משתתפי הריאליטי, שלכאורה מגיעים מהאשפתות (בלי שום עזרה של מלהקים ומפיקים... ברור...) רק כדי להפגין בדרך פלא גאונות קולינרית, נבעטים כאן מכל המדרגות: לנצח ייזכר בליבי המתמודד סאל, שוטר לשעבר שמספר איך במשך 25 שנה אכף את החוק, ועכשיו הוא אופה "בלי חוקים" (כלומר בלי מתכונים, בלי התחשבות בזמנים ובלי לדייק במרכיבים), וככה התוצרים שלו גם נראים; או טוני, המתמודדת שמציגה לראווה את הסופגניות הכי דוחות שתראו בחיים, ואומרת בחיוך נבוך שמדובר ב"ארט-ואנגארד".
אין ניסים בריאליטי הזה. הוא מציג מציאות דיכוטומית שבה יש אנשים עם כישרון ויש אנשים בלי כישרון, וכל האשליות מבית "הדמוקרטיזציה של הטאלנט" - הקלישאה שרוצה שנחשוב שלפני עידן הריאליטי, האנשים המוכשרים שהפכו לכוכבים, היו נשארים אלמוניים - מתנפצות על סלעי המציאות. ריאליטי במלוא מובן המילה. זה מענג, זה מצחיק, במידה מסוימת מרגש ומעורר הזדהות, וזה בעיקר מוציא מהמסך משהו נדיר שחסר מאוד בנוף הטלוויזיוני, על שלל הז'אנרים שמפרנסים אותו: כנות.