נטלי פורטמן ב"העולם שאחרי: הכחדה" / צילום: נטפליקס פרמונט - Peter Mountain
"העולם שאחרי: הכחדה" היה מלכתחילה עוף מוזר למדי. מבוסס על ספר מסדרה שכתב ג'ף ונדרמיר, עלילת המד"ב הפילוסופית הזאת הייתה לא רק משימה קשה לעיבוד קולנועי, אלא גם לא בדיוק מסוג הסרטים שאמורים להיות שוברי קופות.
הסיפור על משלחת המדעניות שיוצאת לחקור אזור מסתורי שכנראה נפגע על-ידי כוח חוצני, שממנו איש לא חזר, ומגלות קוסמוס שהשתבש וטומן בחובו פלאות מדהימים כמו גם אימה תהומית, הוא הרבה יותר "סולאריס" מ"הנוסע השמיני", ופונה לקהל מתוחכם וסבלני יותר מאשר אילו ששואפים לקצת אסקפיזם אקשני. גם זהות הבמאי העידה על הכיוון היותר מהורהר של הפרויקט - זהו אלכס גארלנד הבריטי, שהתפרסם כתסריטאי מוכשר ("שמש", "28 יום אחרי...") וכבמאי של מותחן המד"ב "אקס-מאכינה" שזכה באוסקר מפתיע על האפקטים לפני שנתיים.
כאשר הושלם הסרט, משום מה הופתע האולפן המממן פארמאונט מהיצירה החריגה הזו, ודרש שינויים מרחיקי לכת שיהפכו את הסרט לנגיש יותר לקהל הרחב. גארלנד, בגיבוי המפיק סקוט רודין (זוכה האוסקר על "ארץ קשוחה"), התנגד, ועל כן החליט האולפן ההוליוודי לקבור את הסרט בהפצה מצומצמת, ואת הזכויות הבינלאומיות למכור לענקית הסטרימינג נטפליקס, ששחררה אותו לצפייה הביתית בשבוע שעבר.
עם הצער הרב שמונע מאיתנו לראות את "העולם שאחרי: הכחדה" על המסך הגדול, אפשר להתנחם בכך שבכלל נזכה לראות אותו, ואכן, מאוד כדאי לעשות זאת. הסיפור אומנם עובד יותר כמטאפורה להתמודדות עם אובדן והסתגלות מאשר כסיפור הגיוני ויציב, אבל ניתן לסלוח על כך בעקבות העולם הוויזואלי המרהיב, שאלות מעניינות לגבי התחדשות ואבולוציה, וכמה סצנות בלתי נשכחות שבראשן סיקוונס טריפי לקראת סופו, וסצנה אחת נוספת שכוללת מין דוב מהסיוטים, וכנראה הדבר המלחיץ ביותר שתראו השנה.
אי אפשר גם להתעלם מהעובדה יוצאת הדופן שהסרט סובב כולו סביב קאסט נשי, ועוד יותר מכך, העובדה שזה מתקבל כדבר שגרתי לחלוטין מבלי לעשות מזה איזה עניין גדול. הצוות מובל על-ידי נטלי פורטמן כמדענית-חיילת שיוצאת למשימה, כדי לגלות מה עלה בגורל בעלה (הפעם הגבר הוא זה שצריך הצלה), ואותה מגבות ג'ינה רודריגז הלטינית בהופעה שונה מאוד מזו שבסדרה "ג'ין הבתולה" שפרסמה אותה, טובה נובוטני השבדית, טסה תומפסון האפרו-אמריקאית, וג'ניפר ג'ייסון לי.
אומנם המשחק איננו הצד החזק של הסרט, אבל לפחות אפשר לברך על הגיוון בבחירת השחקניות ועל עוד הוכחה לכך שנשים לא צריכות גברים כדי לסחוב על עצמן סרט ז'אנר משובח.