עשר שנים וחצי חלפו מאז התקיפה הצבאית המושלמת והמדויקת, פרי מלאכה ושיתוף פעולה של המודיעין הצה"לי, המוסד, חיל האויר וההנהגה הפוליטית והמדינית של אותם הימים - ואף אחד מגיבורי השמדת הכור הסורי אינו נוטל היום חלק משמעותי בהובלת הציבור הישראלי.
בפרספקטיבה של עשור, זמן קצר יחסית בחיים הציבוריים של הישראלים, מוקדם עדיין לדבר על הסתלקות סופית של המפקדים והמדינאים, אך גם הבכירים שעדיין מדשדשים בזירה הפוליטית העכשווית הם נטולי השפעה של ממש.
את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ראה הציבור הישראלי השבוע ברגעים קטנים וקטנוניים. במקום להיחשף לגודל ההכרעה והרגע של ספטמבר 2007, קיבלנו שידורים טלוויזיונים ומטרידים על "משפט הרדיפה" שלו. אולמרט עשוי אולי לפנטז, בינו לבין עצמו, על תיקון תדמיתי אך המבצע הגדול לא מנטרל את הראיות שלפיהן ראש הממשלה לשעבר קיבל מעטפות של כסף.
גם שר הביטחון דאז, אהוד ברק משפיע היום על הציבור הישראלי באמצעות 96 אלף עוקבים בטוויטר וקטעי וידאו יצירתיים שהוא מעלה מפעם לפעם. ראיונות בתקשורת, ספר העומד לצאת ומעמד של ראש ממשלה לשעבר. ימי גדולתו חלפו.
שר הביטחון לפניו, עמיר פרץ, צלח את דו"ח ועדת וינוגרד. כעוף החול הוא שב, נכנס ויוצא בדלתות הפריימריז, חילופי המפלגות וכנסות עולות ויורדות, אך מאז הפסיד את הבחירות לראשות העבודה במאי 2007 (הגיע שלישי) הוא נטול עמדת השפעה ממשית על הציבור הישראלי. בקיץ האחרון הפסיד שוב את ראשות העבודה. האיש שהיה שר ביטחון בימי מלחמת לבנון השניה ולאחר מכן שר בקבינט בשלבים הראשונים של קבלת המידע על כור הסורי, מתקשה במשך כל השנים הללו לקטוף מן הציבור הישראלי הכרה חיובית למהלכים ביטחוניים וצבאיים.
הרמטכ"ל בימי התקפת הכור, רא"ל (במיל')גבי אשכנזי מעביר את השנים האחרונות בדממה. למעט התבטאויות ספורות (היום הוא מדבר עם ערוץ 'כאן', למשל) אשכנזי שומר בשנים האחרונות את הקלפים קרוב לחזה. אין לו, ככל הידוע כיום, כוונות להיכנס לזירה הפוליטית. אולי הוא מחכה לשעת כושר, אולי אינו מעוניין. אשכנזי בחזקת נעדר.
האלוף (במיל') אליעזר שקדי, מפקד חיל האויר בעת התקיפה שימש כמנכ"ל אל על עד לפני כמה שנים. מאז ירד מן הזירה הציבורית. היכן סגן שר הביטחון דאז האלוף (במיל') מתן וילנאי? וסגן הרמטכ"ל דאז האלוף (במיל') משה קפלינסקי. הראשון שירת כשגריר בסין, השני מנכ"ל בטר פלייס לשעבר, מנכ"ל נשר כיום. הם אנשים עסוקים, אבל הנהגת המדינה אינה יעד עבורם. האלוף (במיל') עמוס ידלין, מי שכיהן כראש אמ"ן בעת תקיפת הכור בסוריה ניסה בשנת 2015 בחצי כוח, להיות המועמד החיצוני של מפלגת העבודה לתפקיד שר הביטחון. העבודה לא נכנסה בסופו של דבר לממשלה וידלין התרחק מהזירה הזו כמו מאש. מאיר דגן, ראש המוסד בתקופה הרלוונטית, נפטר בשנת 2016.
נותרו עם המשנה לראש המוסד לשעבר, רם בן-ברק, אשר על פי מקורות זרים (כתבת הניו יורקר של דיוויד מקובסקי ב-2012) היה בשנת 2007 גורם משמעותי באיסוף חומרי מודיעין. בן-ברק הוא החריג בקבוצה שהוצגה לעיל. בינואר 2018 הודיע שהוא מצטרף למפלגת יש עתיד, לצידו של יאיר לפיד.
במשך 70 שנות קיום המדינה הורגלנו שהזירה הצבאית ביטחונית היתה המקפצה הטבעית לפוליטיקה, מדיניאות והנהגה. והנה היום, התבוננות על הפנים והשמות שנחשפו הבוקר, כמי שקיבלו החלטות מכריעות, מסוכנות וחששו מהתפתחות מידית של מלחמה, מלמדת שבעידן החדש, הגנרלים לא רוצים, אולי לא יודעים יותר, כיצד לכבוש את הקלפיות.