הנסיך מוחמד בן סלמאן מציג לטראמפ את רשימת הרכש / צילום: רויטרס, Jonathan Ernst
אתמול מלאו 15 שנה למלחמת עיראק השנייה. הראשונה, 12 שנה קודם, נועדה לשחרר את כוויית. השנייה נועדה לשחרר את האיסלאם. זה מה שאמר עליה האיש שחזה אותה, והעניק השראה למחולליה, פול וולפוביץ, אז המשנה לשר ההגנה של ארה"ב. הוא הודה בראיון זמן קצר לאחר המלחמה, שהצורך לפרוק "נשק השמדה המוני" מסדאם חוסיין היה רק כסות.
המטרה הייתה לזעזע את העולם המוסלמי באמצעות דוגמא והזהרה. ההתקפה על המגדלים התאומים ועל הפנטגון ב-11 בספטמבר 2001 שיכנעה את וולפוביץ כי התרופה אינה יכולה להיות צבאית, אפילו לא פוליטית. היא צריכה להיות רוחנית ותרבותית.
וולפוביץ שיקף, או בעצם מיצה, את המידה שבה יוהרה סימאה את עיני ארה"ב. בעיני עצמה היא לא הייתה זקוקה לאיש. החשובות בבעלות בריתה באירופה התנגדו למלחמה. בבריטניה, שנשארה נאמנה, קמה תנועת מחאה עצומת ממדים. ההכנות למלחמה התחילו את הקרע בין ארה"ב לרוסיה, שאולי היה מתפתח ממילא, אבל אולי לא, ואולי לא במידה שהתפתח. טורקיה, שהבטיחה לתמוך בארה"ב, השתמטה ברגע האחרון.
"מעצמת העל היחידה" של הימים ההם גמרה אומר לעשות שרירים. היא האמינה שנחלה ניצחון מלא ומהולל באפגניסטן, ולפיכך יכלה להתפנות לשחרור עיראק. ההיסטוריה לא עניינה את מתכנני המלחמה, והניואנסים של חיי עיראק התבזבזו על מתכנני המלחמה.
כה גדולים היו יהירותה של ארה"ב ועיוורונה, שהיא אפילו חיברה חוקה לעיראק החדשה, ועיצבה בשבילה דגל, שהיה מנותק מכל מסורת ומכל מורשת מקומית, וכמובן נדחה על המקום. במאי 2003, חודשיים וקצת לאחר תחילת המלחמה, הנשיא בוש נחת במטוס קרב על נושאת מטוסים אמריקאית, הודיע ש"ידן של ארה"ב ושל בעלות בריתה הייתה על העליונה", והצטלם על רקע שלט ענקי "המשימה הושלמה".
ארה"ב מצאה את עצמה עד מהרה בעיצומה של מלחמה נגד מה שתואר כ"טרור איסלאמי", אבל כלל גם הרבה אלמנטים עיראקיים לאומניים. הנשיא שהכריז על ניצחון במאי 2003 הכריז חמש שנים אחר כך, כי הוא מוסיף להאמין שניצחון בוא יבוא. יום אחד. תחת יורשו.
הרוחות הרעות
עיראק פתחה תיבת פנדורה, שרוחות רעות מוסיפות לבקוע ממנה עד עצם היום הזה. קו ישר מוליך ממלחמת השווא של ג'ורג' בוש ודיק צ'ייני אל נוכחות איראן בגבולותיה הצפוניים של ישראל. קו ישר מוליך ממנה אל חידוש נוכחותה האימפריאלית של רוסיה במזרח התיכון, עם כל המאפיינים הנשכחים של ברית המועצות: ציניות, נכלוליות, אופורטוניזם. כמובן, לפחות חלק מזה היה יכול להימנע אלמלא טעויותיו ההיסטוריות של ממשל אובמה. אבל מוטב לזכור איפה כל זה התחיל, ומי הגיש לאמריקה ולבעלות בריתה את החשבון שיידרשו הרבה מאוד שנים לפירעונו.
מה היה קורה אלמלא פלשה ארה"ב? אפשר רק לנחש. בין הפרת לבין החידקל היה נשאר על מכונו משטר מרושע ורצחני, שהיה מוסיף לדכא שני שלישים של האוכלוסייה, מנסה לחתור תחת משטרים שכנים, ומסבסד ארגוני טרור בין המדבר העיראקי לים התיכון. הוא היה נשען בהדרגה על רוסיה, אולי גם על סין. בהחלט לא חזון מפתה. אבל הוא היה עומד בדרכה של איראן; ואל קאעידה, ואחריה דאעש, לא היו מתפשטות על פני הסהר הפורה. כנראה.
לנסיך אצה הדרך
ערב הסעודית יעצה לארה"ב להימנע מן המלחמה ההיא. אבל בימים ההם סר חינה. סוף סוף, מחממת הקנאות הוואהבית בקע אוסמה בן לאדן, ויצאו רוב המבצעים של אחד עשר בספטמבר. המסר המשתמע של ארה"ב לסעודים היה, שיתקו - ועשו מה שאומרים לכם. בדיוק 15 שנה אחר כך, אם כי אולי לא בקשר ישיר עם יום ההולדת, השליט בפועל של ערב הסעודית סר אל נשיא ארה"ב להדק עוד יותר את יחסי הברית.
בשעה שהנשיא אובמה נזף בסעודים על איבתם הגלויה לאיראן, ויעץ להם - בחוכמתו של מארגן שכונות משיקאגו - "להתחלק בשכונה", דונלד טראמפ מסכים איתם לחלוטין שבלימת איראן צריכה לעמוד בראש סדר היום אמריקאי במזרח התיכון. הנסיך הסעודי, מוחמד בן סלמן (המזוהה עכשיו יותר ויותר בראשי התיבות הלטיניים של שמו, MBS, להלן מב"ס), נוהג כמו אצה לו מאוד הדרך. אף כי הוא רק בן 32, לא היה בערב הסעודית שליט קצר רוח יותר ממנו.
מסעו הרשמי הראשון בחול מאז תפס את השלטון, ביוני שעבר, הוכן בקפידה. נשכרו חברות יחסי ציבור, מודעות הציפו את העיתונים, ראיונות חולקו, דלתות נפתחו. הנסיך אינו פופולרי במערב. הוא מוחזק אחראי לחלק ניכר של הזוועות בתימן, אם כי חלק מן המבקרים שוכחים למרבה הנוחיות את חלקה של איראן. אבל מבס מושך תשומת לב באמצעות הטעמת תוכניותיו מרחיקות הלכת לרפורמה. התקשורת מדווחת אפילו כי הנסיך בן דור המילניום מתכוון ליצור הוליווד סעודית.
הוא מבטיח רפורמה של האיסלאם, בנוסח המזכיר את התייהרותו האסטרטגית של פול וולפוביץ לפני 15 שנה. הוא רוצה ליצור איסלאם מתון - חזון מפתיע כמעט עד גיחוך, בהתחשב בזה שהוא בא ממשפחת מלוכה שסיבסדה את התפשטות האיסלאם הרדיקלי, מהרי פקיסטן ועד צפון אפריקה, מאינדונזיה ועד הקווקז.
הסיכון הגדול
אין מנוס מלפקפק ביכולתה של ערב הסעודית למתן את האיסלאם מחוץ לגבולותיה. אבל לערב הסעודית אמנם יש סיכוי להיות לצוק של יציבות במזרח התיכון, אם היא תצליח למתן את האיסלאם מבית, ואם נסיך המילניום אמנם ידבר אל לבם של מיליוני צעירים בארצו (12 מיליון סעודים, או 35% של האוכלוסייה, הם בני 24 ומטה, לפי המדריך המקוון של הסי.איי.אי).
בינתיים מב"ס ראוי למחמאות. הוא יודע את נפש נשיאו. בבואו אל טראמפ הוא הגיש לו לוח קרטון ענקי עם רשימת כל הרכישות הצבאיות המתוכננות של ערב הסעודית בארה"ב, 12.5 מיליארד דולר. הסעודים, בניגוד לישראלים, משלמים במזומן. זו מוסיקה ערבה לאוזני נשיא, המודד את העולם החיצון על פי השורה התחתונה במאזן המסחרי.
אבל לפחות חלק מן המומחים בוושינגטון חושבים, שמב"ס מקבל עליו סיכון גדול. אחד מהם הזהיר אתמול ב"וול סטריט גורנל", כי היחסים עם הבית הלבן אמנם הדוקים ממה שהיו מאז ומעולם, "אבל מערכת היחסים הרחבה יותר אינה עומדת על בסיס איתן. הסעודים הניחו את כל הביצים בסל של טראמפ ושל ג'ארד קושנר, [חתנו של הנשיא]. זו אסטרטגיה מסוכנת. הם מזוהים עד קיצוניות עם צד אחד, והשתתפותם במשחק הפוליטי הפנימי חושפת אותם לסכנה שהם ייפגעו, כאשר יעלה ממשל חדש".
ייתכן מאוד. אבל הסעודים אולי מקווים ששלוש שנים יספיקו להם כדי להוכיח לאמריקאים משני המחנות עד כמה הם משתפרים, ועד כמה הם חסרי תחליף. מאז ההרפתקה הנפסדת של 2003 לא היו לארה"ב בעלי ברית איתנים במרחב הערבי. מי יוכל לדחות את הסעודים אם הם יצליחו למלא את החסר.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny