פקק תנועה / צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
א. הדוחות השנתיים של ה-OECD, בנק ישראל וקרן המטבע פורסמו בשבוע האחרון ותיארו פחות או יותר את מה שאנו רואים ומרגישים: כלכלה לא נטולת חוליים אבל בריאה וחזקה סך הכול, עם שני אתגרים מהותיים (או פגמים חמורים, תלוי באופי שלכם): פקקים ופערים. נכון שזה נשמע כמו משהו שמזדמזם לו מעצמו מתוך "הכבש השישה עשר"? פערים ופקקים / פקקים ופערים / לפעמים ארוכים / ולפעמים עמוקים.
תכלס, בדוחות האלה "הפערים" - במעמד הכלכלי, בחינוך, בתעסוקה, בדיור, בפריון ובדמוגרפיה - הם ברוב המקרים בסך הכול מילת קוד מנומסת ל"החרדים והערבים מולידים מלא ילדים, לא עובדים, לא לומדים ליבה, לא עושים צבא, לא משלמים מסים, לא יודעים לשחות ובאופן כללי עוצרים את רכבת הצמיחה, מורידים את הממוצע ולובשים המון שכבות גם בקיץ, מה נעשה איתם אלה, יא אללה? הרי בניכויים - מצבנו מצוין!". אבל זה באמת קצת ארוך מדי, לא? נישאר עם פערים, יותר קליט.
ובכל הדוחות והניתוחים תמיד מראים לנו גרפים מפחידים שמתארים איך תוך עשור וחצי, שניים מכל שלושה ילדים הם חרדי וערבי שלא יודעים את לוח הכפל ושניים; מתוך שלושה מבוגרים הם ערבי וחרדי אחרים שלא היו בצבא ועובדים בשחור; ושתיים מתוך שלוש נשים יולדות שישה ילדים כל אחת שמתוכם אף אחד לא יילך לצבא. ויש תרשימים שמראים לך את ההתפשטות שלהם במרחב - הברברים באים, סיגרו את השערים! הנה הם בערד! הנה הם בכפר ורדים!
ב.רוב התגובות של ישראל הרשמית דואגות להדגיש את המאמצים והתקציבים שהושקעו בשלל תכניות גרנדיוזיות בתחומי חינוך, תעסוקה ושילוב, כמובן. המילה "שילוב" חייבת להשתלב בכל תכנית. תראו איך נשים ערביות משתלבות בכלכלה, אומרים לנו, תראו איך חרדים משתלבים בהיי טק. ידינו תמיד פתוחות לחיבוק משולב.
אבל המציאות דומה דווקא יותר למה שקרה השבוע בכפר ורדים, כמו למה שקרה בעוד מיליון פעמים: כפר ורדים שבגליל מונה כיום כ-1,700 משקי בית וצפויות להיבנות בו עוד 2,200 יחידות דיור. במכרז שנעשה על 120 יחידות דיור בשלב ג' זכו 58 משפחות ערביות מתרשיחא השכנה. סערה גדולה התעוררה ביישוב: מה זה צריך להיות הדבר הזה, שאלו חלק מהתושבים, מאיפה הם באו לנו? מה עם הצביון היהודי-ציוני-חילוני של היישוב, דאג ראש המועצה שכבר איים לעצור את המכרז, אף על פי שאין לו סמכות לעשות את זה. וח"כים קפצו ועיתונאים כתבו וכולם פרצו במחול הרגיל.
אני לא מתכוון להטיח האשמות בגזענות באנשי כפר ורדים היהודים, בטח לא ממקום מושבי במרכז העיר ששמה מקף בין תושביה היהודים והערבים ועושה הרבה כדי להרחיק אותם זה מזה. כל תושב בגליל, יהודי או ערבי, חי את הדו קיום ויודע עליו הרבה יותר ממני. אני מוכן לשים 15 שקל שאחוז היהודים הגזענים בכפר ורדים לא שונה משמעותית מבכל מקום אחר בארץ.
אבל מהמדינה ציפיתי ליותר. אתה לא יכול לדבר על שילוב ערבים וקידום החברה הערבית ובאותו שבוע ממש להעלים עין בצורה גסה כל כך מניסיונות בוטים לחבל בשילוב הזה, מה גם שלמרבה האירוניה חלק גדול מהבתים שהוגרלו ובהם זכו תושבי תרשיחא הערבים - הופקעו מתרשיחא.
כל הסיפור הזה נורא. לא רק שהמדינה לא בונה מספיק לערבים ומספקת משהו כמו עשירית מהביקוש; לא רק שהיא מפקיעה שטחים מערבים לישובים יהודים, גם כשערבים כבר זוכים במשהו, היא לא מגנה בתוקף על זכותם. ואחר כך היא גם לא שוכחת להאשים אותם בעבריינות בניה.
אותו דבר, בערך, עם החרדים. הרי אף אחד לא באמת רוצה לגייס אותם, רק רוצים להאשים אותם בזה שהם לא מתגייסים. כשהם מעזים לצאת מבני ברק, אומרים להם שהם מנסים לשנות את הצביון - כן, גם להם. כי ערבים וחרדים לא עושים טוב לשום צביון. רק לפני שנתיים סערו הרוחות באותו ישוב ממש, כפר ורדים, כשמישהו רצה לבנות בו מקווה. אותו דבר חוזר על עצמו שוב ושוב כבר שנים, ביישובים, בבריכות, במרחב הציבורי. כשערבים או חרדים יוצאים מהמשבצת, תוקעים להם.
אם כבר, המקרה בכפר ורדים רק הזכיר לי כמה ולמה אני שונא מקומות קטנים - קיבוצים, מושבים, ישובים קהילתיים, מצפים, לא אכפת לי איך תקראו לזה. מקומות קטנים עושים אנשים קטנים. אני אוהב את העיר הגדולה.