סנטה מריה אל־בניו / צילום: שאטרסטוק
פוליה שבדרום איטליה הוא חבל ארץ בקצב אחר. קצב איטי, קרוב לאדמה ומחובר לפשטות של נוף חקלאי עתיק. קצב שבו כשמסתובבים בין סמטאות העיירות הציוריות, המקומיים מברכים לשלום. בפתחי הבתים והחנויות הקטנות עומדים להם המוכרים ומפטפטים בנחת. הכנסייה במרכז. השוק המקומי מספר על אורח החיים. עושר צבעוני של תוצרת חקלאית, גבינות מקומיות תוצרת בית והידועה מכולן הבוראטה (Burrata) ואינספור גרסאות מקומיות וצורות להכנת לחם, טבעות בייגלה מלוחות ופריכות (Taralli), פסטה ומנות מקומיות. בשעות הצהריים, כשהאור הים-תיכוני זוהר בעוצמה והחום מעיק, מסתגרים המקומיים מאחורי תריסי חבלים. אין יוצא ואין בא והזמן עוצר מלכת.
זהו אזור מפורץ ויפהפה של עיירות דיג קטנות, ים כחול וקו חוף של סלעי גיר לבנים ומפוסלים בידי הטבע. גודלו של חבל פוליה (Puglia או Apulia) בעקב של המגף, הוא בערך כגודלה של מדינת ישראל, וכמוה גם הוא ארוך וצר ושוכן לאורך חוף הים. כמעט 800 קילומטרים של חופים סלעיים שקרצו לימאים, לסוחרים, לכובשים, לפליטים, לעולי רגל ולמי לא.
בימי הביניים הייתה פוליה תחנתם האחרונה באירופה של הצלבנים לפני היציאה לארץ הקודש (מה שמסביר כנראה את מספרם הגדול של הכנסיות והמנזרים שבאזור). בשנות ה-40 של המאה שעברה הייתה זו תחנתם האחרונה באירופה של הניצולים והעקורים בדרך לארץ המבוטחת, ועל כך מיד.
סיפור 1: היהודים באים
סנטה מריה אל בניו (Santa Maria al Bagno) היא אחד הכפרים שבאזור נרדו (Nardo), אזור שהיה חביב על אצילי איטליה, שבנו בו וילות ובתי נופש שעמדו ריקים חלק גדול מהשנה. אבל החיים הכתיבו את שלהם. בסלנטו שבדרום-מזרח פוליה, בתום מלחמת העולם השנייה, נעו מיליוני פליטים ברחבי אירופה, מחפשים בית חדש. כמו הנוסעים הקדומים, גם הם הגיעו לצומת הדרכים הזה שבאמצע הים התיכון. בין 1945 ל-1947 שוכנו כאן, בסלנטו, אלפי פליטים יהודים במחנות עקורים, חלקם בווילות שהופקעו.
בתחילת הכיבוש שוכנו בבתים הפנויים קצינים בריטיים. כדי להפחית חיכוכים עם המקומיים הוחרמו בעיקר בתי נופש ריקים, והיו רבים כאלה בסנטה מריה אל-בניו (Santa Maria al Bagno), סנטה מריה די לאוקה (Santa Maria di Leuca), סנטה צ'זריה טרמה (Santa Cesarea Terme) וטריקאזה (Tricase) - ארבעה כפרים קטנים על חוף הים. בהמשך, עם התקדמות קווי החזית צפונה, שימשו בתי הנופש לשיכונם של המוני העקורים שנהרו לאזורים המשוחררים, רבים מהם ניצולים יהודים שניסו להגיע משם לארץ ישראל.
מחנות העקורים הללו לא היו מופרדים מהכפרים, ולמעשה היו חלק מחיי היומיום של הקהילות שבתוכן חיו. נוצרו לא מעט קשרים יפים בין שתי הקבוצות. המקומיים אף הקימו מוזיאון זיכרון קטן ונתנו לו את השם הסמלי "מוזיאון הזיכרון והכנסת האורחים" (Museo della Memoria e dell'Accoglienza).
לוקה צבי, ארכיטקט איטלקי שמעורב בפרויקטים רבים הקשורים בהיסטוריה וביהדות באיטליה, עיצב את המבנה הצופה אל הים הכחול.
הכניסה חינם, והמדריכה המקומית עושה את מלאכתה בהתנדבות. היא מספרת שהיא עצמה קשורה בצורה הישירה ביותר להיסטוריה המשותפת של הפליטים היהודים והתושבים המקומיים בקצה הנידח והרחוק הזה של איטליה: סבא שלה היה בין המקומיים שהתנדבו לעזור לפליטים. על רקע הפליטים הרבים המתדפקים בימים אלה על גבולות אירופה ומבקשים מקלט, לא נותר אלא להתפלא איך נוצרו הקשרים היפים ההם ומה היה המשותף בין קבוצות אנושיות כל-כך שונות זו מזו, העקורים היהודים והכפריים והדייגים הדרום-איטלקים.
את סיפורם של הפליטים שיושבו כאן בבתי הנופש ובווילות ניתן לראות בסרט התיעודי הישראלי הנפלא, "האור בקצה המגף", של פרופ' יעל קציר. הצפייה בסרט דווקא כאן, במוזיאון הקטן, היא חוויה מעצימה, מרגשת ומיוחדת במינה, גם אם ראיתם את הסרט בארץ.
באחד מביקוריי כאן עם קבוצת מטיילים ישראלים מצאה אחת מהמטיילות שם של קרוב משפחה יליד יוגוסלביה, שכלל לא ידעה לאן התגלגל בסוף המלחמה. המדריכה המקומית הצעירה מספרת שרבים מהמבקרים מוצאים בתיעוד שבמוזיאון קשרי משפחה, שורשים שניתקו ותיעוד. זה מרגש אותה בכל פעם מחדש, היא אומרת.
פוליה, שהחלה רק לאחרונה לככב במפת התיירות מישראל, מציעה נקודות רבות לחיבור אל החיים היהודיים שהתרחשו כאן בעבר, מהתקופה הרומית ועד ימי הביניים, ועד ימינו. בנרדו עומדות וילות נוספות שהיו חלק מאותם מחנות ומחכות לספר את סיפורן. בעיר הבארוק היפהפייה לצ'ה, בירת המחוז, נפתח מוזיאון יהודי. באחרונה נכתב גם כי צאצאי אנוסים באיטליה מנסים בשנים האחרונות לחזור ליהדות ולהחיות את הקהילה ואת התרבות ששגשגו בעבר. דרום-איטליה נכבשה על-ידי ספרד הקתולית ב-1505, ויהודיה נאלצו לעמוד בפני אותה ברירה אכזרית כמו יהודי ספרד ופורטוגל - גירוש או התנצרות. נראה שהפרק האחרון בסיפור עדיין לא נכתב.
סיפור 2: הקדוש של העניים
הטיול בפוליה בפירוש אינו מוגבל לפן היהודי בלבד. זהו אזור קתולי מאוד, ויש לו גיבורים משלו. צמוד ליער, בשיפולי רכס עשיר בירוק, משתרע מתחם מבנים שאינו דומה לשום דבר אחר בפוליה. כשחוצים את הרחבה הענקית, מרוצפת אבן צהבהבה, מרושתת בתעלות מים צרות וביניהן עצי זית עתיקים, אי אפשר שלא לתהות מהו המבנה הענק והחדשני, שנראה כמו אצטדיון כדורגל מעוגל עם גגות משופעים, הניבט בקצה הרחבה. אל פתחיו המתכתיים הנפערים למעלה כמו לשון בגוון ירקרק, מוביל מהכפר שלמטה גם גרם מדרגות אלגנטי ומטופח, ברושים מזדקפים משני צדדיו. בנקודת המפגש ניצב צלב דק וגבוה ולידו מפוסלות ציפורים בלבן, הנראות כאילו בעוד רגע יתרוממו ויתעופפו מהרחבה אל מרחבי חצי האי גרגאנו, הקצה הצפון-מזרחי של פוליה. הנוף היפהפה כאילו מכין אותך לרוח של המבנה.
המבנה הזה הוא פרי עבודתו של האדריכל רנצו פיאנו, יליד גנואה, זוכה פרסים בינלאומיים רבים על עבודותיו, מנמל התעופה באוסקה, יפן, דרך מרכז פומפידו בפריז, בניין ה"שארד" בלונדון, וכלה במוזיאונים בשיקגו, בלוס אנג'לס, באמסטרדם וברחבי איטליה, מתחנת הרכבת בטורינו ועד פארקו דלה מוזיקה ברומא. המבנה שיצר בפוליה הוא אחד מהחיבורים המרתקים ביותר שיצר מי שכונה "אדריכל המוזיאונים" עם האמונה הדתית.
הכניסה למבנה מדהימה. חלל פנימי רחב ידיים, לא דומה לשום כנסייה אחרת, בוודאי לא באיטליה. בכל המרחב, כמו יער עמודים, ניצבות קשתות ענקיות. קיר חיצוני אחד, כולו ויטראז'ים, שופך אור פנימה. אור חזק ובהיר כמעט כמו אור יום, אור שמרחיב את התודעה. המרחב הפנימי נקי מאלמנטים פיסוליים באיקונות, פסלים או ציורים בנושאים דתיים. לוקח רגע להתמקד ולמצוא את המזבח הצנוע. מכל פינה מאפשרת האקוסטיקה לשבת לרגע על ספסלי העץ הארוכים ולהקשיב לשירת מזמורים ולתפילות. גם למי שאינו נוצרי ואף אינו אדם מאמין, זו חוויה רוחנית המחברת אותנו לעצמנו ולאנושיותנו.
שטח המבנה 6,000 מ"ר. חומרי הבנייה שהם עץ, זכוכית ואבן מקומית מהמחצבות שבאזור, נועדו לבטא פשטות וסולידיות. הפתרונות האדריכליים מופלאים. הבנייה ארכה 10 שנים והסתיימה בשנת 2004, ומומנה כולה על-ידי עולי הרגל והמאמינים. בכנסיית הצליינים יש מקום ל-6,500 איש.
האור המסונן, הסמל המסחרי של רנצו פיאנו, יוצר אווירה קסומה, כעין פרשנות לאור האלוהי. השניים מתחברים כאן - במקום שסביר להניח שרובנו לא שמענו עליו, ובוודאי לא על הקדוש שלכבודו נוצר ביישוב הקטן וההזוי הזה אי-שם בדרום איטליה. זה אינו רק "מקום". זוהי תופעה תרבותית מרתקת, מודרנית ועכשווית לגמרי, במאה ה-21.
סן ג'ובני רוטונדו (San Giovanni Rotondo) יושבת בגובה של כ-550 מטר מעל פני הים, בחצי האי גרגאנו שבחבל פוליה. מצוקים וסלעי גיר, יערות ירוקים שופעים, עיירות לבנבנות יפות כמו גלויות, חופים בצבע טורקיז יפהפה וקדוש אחד - פדרה פיו. הוא מניע כאן את האמונה ואת הכלכלה כאחד.
בין רפואה לאמונה
פדרה פיו נולד בפייטרלסינה שבפוליה, ובגיל 15 הצטרף למנזר. הוא חי כאן מספטמבר 1916 עד מותו, בספטמבר 1968. את התפילות ואת המיסה שמע בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה, שהוקמה ב-1629. למרות בריאותו הרופפת, השלים את לימודיו והפך לכומר. לימים, הפך לאחד הקדושים הפופולריים ביותר במאה ה-20.
מה לא סיפרו על האב פיו: שהיה יכול לקרוא מחשבות ולרפא חולים ונכים במגע יד, שקרא את העתיד, ואפילו שנאבק פיזית עם השטן בכבודו ובעצמו. האב פיו התפרסם במיוחד בפצעי הסטיגמטה בידיו, ברגלו ובצלעו - אותם מקומות שבהם נפצע ישו בשעת הצליבה, שהופיעו על גופו ב-1918. מאז הוא עטה כפפות כדי לספוג את הדם שניגר מפצעיו, וחשף אותם רק כשנשא דרשות. ככל הידוע, הפצעים מעולם לא הזדהמו. היו חשדות שהוא פוצע את ידיו בעצמו באמצעות חומצה, אך הן נהדפו על-ידי חסידיו.
שמו החל להתפרסם, והכנסייה הקטנה לא יכלה להכיל את המאמינים והצליינים שהחלו לנהור בהמוניהם, לפגוש אותו ולקבל את ברכתו. ביולי 1959 נחנכה כנסייה חדשה. אחרי מותו, ב-1968, הפך קברו לאתר עלייה לרגל. למקום מגיעים כ-8 מיליון מבקרים בשנה (לישראל, לשם השוואה, מגיעים מדי שנה כ-2 מיליון); והתעשייה סביבו (מזכרות, פסלים, מחזיקי מפתחות, חולצות, לוחות שנה) מגלגלת בכל שנה כ-75 מיליון דולר.
ביוני 2002 העניק הוותיקן לאב פיו מעמד רשמי של קדוש. ביצירה נעשה תיקון אמנותי, ולעיצוב נוספו דמותו של האב פיו ולצדו מלאך. השדרוג הביא לשינויים נוספים: ב-2010 הועברו עצמותיו של הקדוש בארון מתכת, מהקריפטה (מרתף) של הכנסייה למבנה החדש. נראה שכאן ינוח בשלום עד סוף הימים כשעוצמתו רק מתחזקת. השנה, 2018, מציינים חמישים שנה למותו של פדרה פיו, והחגיגה צפויה להיות גדולה.
כמי שנודע ביכולות ריפוי מופלאות עוד בחייו, בית החולים של פדרה פיו נולד מהכוונה לעזור לחולים ולסובלים וליצור ארגון ללא רווח, שישמש לנחמה, לתמיכה ולטיפול רפואי, פיזי ורוחני. המוסד, שמתנהל על-ידי קרדינל, ברוח הדת ותחת חסות הכנסייה ולא המדינה, צמח והפך בעזרת תרומות הצליינים מאז הכרזתו ב-1966 למוסד רפואי מהמכובדים באיטליה, של מחקר, מרכז הכשרה ובית חולים עם 1,000 מיטות.
אין ספק שצליינות הייתה מאז ומעולם מנוע כלכלי. הציניים שבינינו יראו היבטים כלכליים, מסחור, עידוד תיירות לחבל וכדומה, ועם כל זה, הכפר הקטן והמנותק הפך למקום שהנגיש רפואה, שירותי בריאות ותמיכה רוחנית לאחד האזורים היותר עניים באיטליה. וזה עובד.
מי היה מאמין שדווקא כאן, בחבל הארץ הזה, מתקיימות היהדות והנצרות זו לצד זו, וכל אחת מהן בדרכה בעזרת אמונה, מפיחה חיים בהיסטוריה האנושית וביכולתנו לצמוח מסבל ומכאב.
מידע מעשי
טיסות: אין לפוליה טיסות ישירות מישראל.
תחבורה: רצוי לשכור רכב, כי התחבורה הציבורית דלה ולא מפותחת. קחו בחשבון שהמרחקים גדולים, רבות מהדרכים אינן כבישים מהירים וקסמה של פוליה מתגלה דוקא בדרכים הכפריות. כמעט בכל העיירות ההרריות יש "טוקטוקים" קטנים בגרסה איטלקית ל-5-4 איש, שייקחו אתכם דרך מבוכי המדרגות, העליות והסמטאות
תכנון הטיול: שתי אפשרויות עיקריות. מסלול אורכי מדרום לצפון ולינה בעיירות בדרך או לחילופין שתי נקודות גיאוגרפיות מרכזיות שמהן ניתן לצאת לטיולי כוכב. למשל העיר הבארוקית היפה לצ'ה כבסיס לחלק הדרומי ואזור הסלנטו, וחצי האי גרגאנו באזור הצפון-מזרחי של פוליה.
כדאי לשים לב שבשעות הצהריים משעה 13:00 עד כמעט 17:00 כמעט הכול סגור, חנויות ומסעדות (לגבי אתרים כדאי לבדוק ספציפית).
לתיאום במוזיאון הזיכרון בסנטה מריה אל בניו:
info@museomemoriaeaccoglienza.it
טל' 39 328 413 6545