גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

וילה אפרוסי רוטשילד חוף התכלת/ צילום: שאטרסטוק

מדי שנה באביב, בשבוע הראשון של חודש מאי, מתקיים בווילה אפרוסי-רוטשילד (Villa Ephrussi de Rothschild) שבחוף התכלת בצרפת פסטיבל מיוחד במינו, פסטיבל הוורדים השנתי. הווילה היא אתר ראוי לביקור בכל ימות השנה, גם בלי פסטיבל. זהו ארמון קטן ואלגנטי, מוקף בגנים מרהיבים וגדוש ביצירות אמנות - שוכן בחצי האי ק*אפ* פ*ר*ה (Cap-Ferrat), על גבעה עם נוף מסחרר לים התיכון מצד אחד ולהרים מצד שני, בין ניס למונקו, על אחת הדרכים הנופיות היפות והמפורסמות ביותר בצרפת.

אבל בימי הפסטיבל לובשת הווילה חג. שמשיות ורודות מוצבות ותחתן מתקיימים קונצרטים ואירועי תרבות, משתיית תה בין הפרחים והפסלים ועד תצוגת אופנה. צוות הגננים מוביל סיורים מיוחדים בין הגן הצרפתי, היפני ויתר תשעת הגנים הנושאיים, ובין היתר משיקים בפסטיבל גם זן ורדים חדש, שפותח במיוחד עבור המקום.

לא צריך להיות בעל דמיון מפותח במיוחד כדי לראות בעיני רוחך את הנשפים ואת ערבי התרבות שערכה במקום בעלת הבית, הברונית שרלוט ביאטריס אפרוסי. בת למשפחת רוטשילד, שנישאה למוריס אפרוסי, בן למשפחת בנקאים יהודים ממוצא רוסי, שבשעתה הייתה ידועה לא פחות מהרוטשילדים ושנייה רק לה בעושרה.

נדרשו שבע שנים (1912-1905) כדי לסיים את בניית הארמון הזה, בסגנון בל אפוק, והוא נחשב ליפה ביותר מכל בתי הרוטשילדים. הברונית עיצבה אותו ומילאה את חלליו בציורים, בפסלים ובפריטי אמנות נדירים, רבים מהם מימי הביניים. לבני הזוג היו גם בתים נוספים במונקו, בפריז ועוד, וכשהלכה ביאטריס לעולמה ב-1934, הורישה את הבית ואת הגנים על חפצי האמנות שבהם לאקדמיה הצרפתית, כדי שישמשו מוזיאון פתוח לקהל הרחב.

לזוג לא היו ילדים, אם כי לפחות בעבור הברונית, חיות המחמד שלה - שני קופים, נמייה וכלבת פודל אהובה - היוו תחליף לא רע. בינואר 1897 היא אפילו זכתה לחתן את הכלבה שלה. בעיתונות התקופה תוארה החתונה במילים: "לעשירים יש תחביב חדש - נישואי כלבים. ויוצרת האופנה החדשה היא לא אחרת מאשר מאדאם אפרוסי, בתו של הברון אלפונס דה רוטשילד ורעייתו של מוריס אפרוסי.

"הכלה הופיעה לבושה בשמלת סאטן לבנה, מעוטרת בתחרה, והחתן, גם הוא פודל, לבש חליפת ערב, כולל ז'קט עם פתח לזנב, נעליים וכפפות". יש הטוענים כי עניין החתונה אינו אלא פייק ניוז, פרודיה על מנהגי העשירים, אבל השמועות טוענות גם שהברון הזמין לדו-קרב את העיתונאי שפרסם את הסיפור ודרש ממנו התנצלות.

חובבי טריוויה עשויים לזכור שמוריס וביאטריס היו הבעלים של ביצת פברז'ה נדירה, "ביצת רוטשילד", עשויה מזהב ומשובצת יהלומים, שחזרה לפני שנים אחדות לכותרות כשגרפה במכירה פומבית בלונדון את הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם בעבור ביצת פברז'ה - 18.5 מיליון דולר. הקונה היה אלכסנדר איוונוב - אוליגרך רוסי ואספן אמנות, ולא פחות חשוב - חבר של הנשיא פוטין. פוטין העניק את הביצה הזו כשי למוזיאון ההרמיטאז' לכבוד חגיגות ה-250 להיווסדו.

העולם היפה של אתמול

כל מי שטייל באירופה כבר לא מתרגש יותר מדי מארמונות ומגנים מעוצבים, אבל הבית הזה הוא הרבה יותר מעוד ארמון מפואר עם רהיטים עתיקים וצמחים גזומים על המילימטר. וילה אפרוסי-רוטשילד היא צירוף מרנין של אהבה לאמנות, טוב טעם וכסף, שילוב שמאפשר הצצה ל"עולם של אתמול", אחת התקופות המרגשות ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים, "העידן היפה" (בל אפוק). היא נמשכה מסביבות 1870 עד 1914, אז הסתיימה בקול נפץ מהדהד עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

זה היה תור זהב באירופה, שנהנתה משלום ומיציבות ארוכים, משגשוג כלכלי ומפריצות דרך מדעיות, טכנולוגיות ותרבותיות - מהמצאת המכונית והמטוס ועד לפטיפון ולטלפון וזרמים חדשניים באמנות. לא במקרה הייתה זו גם תקופה מצוינת ליהודים, שנהנו לראשונה באירופה משוויון זכויות רשמי, שאפשר להם לפרוץ קדימה בכל התחומים, ממדע וכלכלה ועד תרבות ואמנות, להתעשר מאוד ולהתערות בחוגים המובילים.

משפחות רוטשילד ואפרוסי הן דוגמאות מצוינות לכך, וכל מי שקרא את רב המכר של אדמונד דה ואל, "הארנבת עם עיני הענבר" (ידיעות ספרים, בתרגומו של אביעד שטיר), אינו יכול להישאר אדיש לשם אפרוסי. הספר מתאר חמישה דורות בתולדותיה של משפחת אפרוסי (הגייה אשכנזית של השם הספרדי המקורי, אפרתי), שעלתה לגדולה במאה ה-19 באירופה. ראשיתה בסוחרי תבואה יהודים באודסה, המשכה בחברות רכבות ובבניית גשרים וסופה באימפריה כלכלית של ממש ובבנק רב השפעה, שהלווה כספים לממשלות ולגופים גדולים, עם סניפים בווינה, בפריז, בלונדון ובערים נוספות.

בדומה למשפחת רוטשילד, גם האפרוסים השתלבו בחיי החברה הגבוהה באירופה, וכמה מבניה זכו בתוארי אצולה. היו להם נכסים ברחבי אירופה, ורבים מבני המשפחה היו אספני אמנות מפורסמים. חלק מהיצירות שהיו באוספים האלה ניתן לראות היום במוזיאונים רבים באירופה. חלקן נתרמו, אחרות נבזזו מהמשפחה בתקופה הנאצית. רק חלק זעיר מהגזל הוחזר לבעליו אחרי המלחמה, וגם זה אחרי מאבק משפטי ממושך.

גם הברונית ביאטריס מוזכרת כמובן בספר, אך שם היא אינה אלא דמות משנית. את קדמת הבמה תופסים בני משפחה אחרים, שארל אפרוסי, אספן אמנות חשוב, עורך מגזין אמנות משפיע בתקופתו, פטרונם של אמנים והיסטוריון של האמנות, ומי ששימש כהשראה לדמותו של סוואן בספרו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד".

שארל מופיע בכמה ציורים מפורסמים מהתקופה האימפרסיוניסטית, שהידוע שבהם הוא "ארוחה בבית הסירות" שצייר רנואר ב-1881. כאשר רנואר סבל מחסרון כיס, שארל סידר לו חלטורה אצל המאהבת (הנשואה) שלו, לואיז, שיצייר את שתי בנותיה.

כשהיציבות מתחילה להיסדק

במידה רבה, תולדותיה של המשפחה, בלתי טיפוסית ככל שתהיה, הן גם סיפורם של היהודים באירופה כולם. עשירים, משכילים ומקושרים ככל שהיו - אפילו האפרוסים (וגם הרוטשילדים) לא יכלו להימלט מהגורל היהודי. ברגע שמעמדם של היהודים מתחיל להתערער, גם יציבותם נסדקת. בצרפת, עם פרוץ פרשת דרייפוס וגלי האנטישמיות שהיא מעוררת, נפגע גם מעמדו של שארל אפרוסי. הסלון הספרותי-אמנותי שהוא מנהל מתרוקן, ואפילו המאהבת שלו עוזבת אותו.

אבל הענף המשפחתי שסופג את המכה הקשה ביותר בשל תהפוכות ההיסטוריה הוא זה הווינאי. מי שעומד בראשו הוא הבנקאי ויקטור אפרוסי, דוגמה מוצלחת לשגשוג הכלכלי והתרבותי של היהודים בווינה האוסטרו-הונגרית, אך גם לשנאה שמעוררת הצלחתם. ויקטור בונה לו - כמו יהודים רבים באותה תקופה - ארמון ב"רינגשטראסה", הרחוב המרכזי של וינה, "פאל*ה אפרוסי", שעד היום הוא אתר תיירות בסיבוב הארמונות ב"רינג".

אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה האוסטרו-הונגרית מתמוטטת, גם עסקיו של ויקטור מתדרדרים, אבל כפטריוט אוסטרי הוא אינו מוכן למלט את עסקיו משם, כפי שעושים רבים ממכריו.

זה לא עוזר לו ביום פקודה, ב-1938, כשהיטלר מספח את אוסטריה וההמונים מריעים לו ברחובות. בנק אפרוסי עבר "אריזציה" והוחרם, כמו גם ארמון אפרוסי ברינגשטראסה, שהפך למטה של הכיבוש.

אחד הקטעים החזקים בספר "הארנבת עם עיני הענבר" הוא כניסת חיילי הגסטפו לארמון אפרוסי בווינה בעת האנשלוס. בספר מפורט תהליך החיפוש, התפיסה והמיון של חפצי האמנות: "ברור שיש לטפל בחפצי האמנות בזהירות. יש לשקול כל פמוט כסף. יש לספור כל מזלג וכף. יש לפתוח כל ויטרינה. יש לרשום את הסימנים בבסיסו של כל פסלון פורצלן. יש להוסיף סימן שאלה למדני אחרי התיאור של רישום מאת אמן מפורסם; גודל התמונה יימדד בדייקנות. ובזמן שכל זה מתרחש, שוברים לבעלים לשעבר את הצלעות ואת השיניים". ויקטור - שהיה אז כבן 80 - ומשפחתו מגורשים מהארמון, רכושם נבזז והם נמלטים לאנגליה.

גם גורלו של פאלה רוטשילד הסמוך ושל בעליו, לא היה טוב יותר. הארמון הזה, שנבנה על-ידי הברון נתנאל רוטשילד ב-1878 ונחנך בנשף קבלת פנים מפואר ענק עם כל החברה הגבוהה של וינה, הוחרם כעבור 50 שנה על-ידי הנאצים, שהשתמשו בו כמרכז חקירות של הגסטפו. הבעלים, הברון לואי דה רוטשילד, הוחזק בו כשבוי במשך שנה, ושוחרר רק בעבור דמי כופר.

בתו של ויקטור, אליזבת (סבתו של מחבר "הארנבת עם עיני הענבר"), היא זו שממלטת את המשפחה לאנגליה, והיא גם זו שמנסה לתבוע את השבת הנכסים אחרי המלחמה - ללא הצלחה. זאת, על אף שהיא דוקטור למשפטים ואשת רוח ידועה בתקופתה. לצד היותה עורכת דין, הייתה גם משוררת, שכבר כנערה התכתבה עם אנשי רוח מפורסמים של תקופתה כמו המשורר רילקה, והייתה מהנשים הראשונות שהתקבלו לאוניברסיטה של וינה בראשית המאה העשרים (ומהראשונות שקיבלו תואר דוקטור).

הארמון, שניזוק בזמן המלחמה, הוחזר למשפחה ב-1950. הם נאלצו למכור אותו במחיר הפסד - 30 אלף דולר. כשהארמון החליף ידיים ב-2009, הוא נמכר ב-30 מיליון אירו. רובו משמש היום כבניין משרדים, אבל בחלקים האחרים מתקיימים סיורים, ובהם ניתן לראות שרידים מהתפארת של העולם של אתמול.

מידע מעשי

וילה אפרוסי-רוטשילד, צרפת: Saint Jean Cap Ferrat, פתוחה כל יום, 18:00-10:00; פסטיבל הוורדים מתקיים השנה ב-5-6 במאי. פרטים באתר www.villa-ephrussi.com

פאלה אפרוסי, וינה: סיור מודרך מומלץ בעיר, המבקר בין היתר בארמון אפרוסי ומתייחס גם לספר "הארנבת עם עיני הענבר":

www.viennatouristguide.at