החניון למנויים בתל אביב / צילום: שלומי יוסף
בית המשפט המחוזי בתל-אביב קיבל לאחרונה ערעור שהגישה חברת בית ביניים נגד החלטת וועדת הערר לענייני ארנונה בעיריית תל-אביב, הנוגעת לתשלום ארנונה בגין חניון ברחוב אלנבי בעיר. בעקבות החלטת בית המשפט, הדיון יחזור בקרוב לוועדת הערר.
מדובר בחניון ברחוב אלנבי 105 בתל-אביב, ובו 70 מקומות חניה. בעלת החניון, חברת בית ביניים, קיבלה חיוב לתשלום ארנונה עבור השנים 2015-2016 בגין החניות, לפי סיווג של חניון ללא תשלום - שהוא גבוה מסיווג חניון בתשלום.
43 או 65 שקל למ"ר
צו הארנונה קובע כי "בניין המשמש לחנית רכב בתשלום" ישלם ארנונה בתעריף 43-50 שקל למ"ר לשנה, ואילו "בניין המשמש חניה לרכב ללא תשלום, המוחזק יחד עם בניין שאינו למגורים", ישלם ארנונה לפי תעריף של 65 שקל למ"ר לשנה (לפי צו הארנונה המעודכן של העירייה לשנת 2018, בניין המשמש לחניית רכב בתשלום משלם 45-52 שקל למ"ר בהתאם לאזור, בעוד בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום מחויב בתעריף של 68.3 שקל למ"ר לשנה בכל האזורים).
חברת בית ביניים, שחויבה כאמור בתעריף הגבוה, הגישה השגה על דרישת תשלום הארנונה לוועדת הערר לענייני ארנונה בעירייה, וטענה כי כל החניות בחניון נמצאות בשימוש יום יומי של בעלי רכבים המשלמים לחברה עבור השימוש בחניה. על כן, טוענת החברה, מאחר שהחניה בנכס נעשית למעשה בתשלום, יש לסווג את החניון לפי "בניין המשמש לחניית רכבים בתשלום".
ועדת הערר דחתה את ההשגות וקבעה כי מכיוון שהחניון משמש מנויים ואינו משרת את הציבור הרחב, הרי שלא מדובר בחניון בתשלום. לשיטת ועדת הערר, שילוב של תשלום שכר דירה עם שימוש בחניון אינו מאפשר סיווג הנכס כ"חניון בתשלום". על כן יחויב הנכס בארנונה לפי סיווג של "חניון ללא תשלום".
בערעור שהגישה החברה באמצעות עוה"ד אלכס כץ ורינה צדקה ממשרד כץ גבע איצקוביץ (KGI) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, טענה החברה שמדובר בהחלטה שגויה ושלא סביר שחניון מנויים המאפשר שימוש בחניה לציבור הרחב - אינו "חניון בתשלום".
בית ביניים טענה כי בצו הארנונה אין התייחסות לשאלה האם הבניין פתוח לכלל הציבור והצו רק מגדיר חלוקה בין חניון בתשלום ולא בתשלום. לטענתה, טעתה ועדת הערר שקבעה כי חניון מנויים אינו חניון בתשלום. לטענתה, רק חלק קטן משוכרי החניות בבניין שוכר שטחים בבניין עצמו, וגם הם באופן נפרד משלמים על חניות. רוב החניות בבניין מושכרות לעובדים בסביבה שאינם דיירים בבניין, כולל עיריית תל-אביב עצמה ששוכרת חניות בבניין תמורת תשלום ואינה שוכרת שטחים בבניין עצמו.
תשלום לתקופה מוגדרת
לטענת החברה אמנם שוכרי החניות משלמים תשלום בכל תקופה מוגדרת לחברה, ולא משלמים בתשלום מיידי בעת הכניסה לחניון, אך לא דרך התשלום קובעת, אלא ההסכמים בין הצדדים.
השופט שאול שוחט קיבל את הערעור והחזיר את הדיון לוועדת הערר לענייני ארנונה בעיריית תל-אביב. לדברי השופט, "מחלוקת עובדתית זו ככל שתתברר ותוכרע, יכול ותשליך על התוצאה גם על פי מבחן אופן השימוש, שהרי אם משרת החניון לא רק את בעלי העסקים בבניין או את לקוחותיהם, אלא גם בעלי עסקים הסמוכים לו, אלמלא קיומו, היו הם או לקוחותיהם חונים במקומות אחרים ומקשים על מצוקת חניה".
השופט ציין כי "את בירור המחלוקת העובדתית יש להותיר לוועדת הערר. אשר על כן אני מחליט לקבל את הערעור ולהחזיר את עניינה של המערערת לוועדת הערר אשר תבחן עובדתית את אופן השימוש בחניון מחדש, על בסיס הטענה האמורה של המערערת ותוציא לפניה החלטה חדשה, כטוב שכלה".