מירי רגב / צילום: מארק ניימן, לע"מ
ראיתם את סרטון חגיגות ה-70 למדינה? ודאי שראיתם. תקציב פרסום של 12 מיליון שקל עומד מאחורי הקמפיין ומבטיח שכל אזרח במדינה ייחשף אליו, בטלוויזיה או ברדיו, ברשת האינטרנט או בעיתונות. הססמה היא "יש במה להתגאות", והמסר הוא שצריך לשמוח כי הכול בסדר במדינה, שלא לומר מצוין.
ברגע הראשון הסרטון נראה מאוד שמח, ואחר-כך זה נראה קצת עצוב. עצוב שאנחנו צריכים בשנת ה-70 להכריז בסרט תעמולה מטעם הממשלה שיש במה להתגאות. הרי מתי אנחנו צועקים משהו בקול רם כל-כך, לחוצים כל-כך לשכנע, להסביר, להוכיח.
בעצם זה הרי מובן מאליו. ברור שיש במה להתגאות. הקמנו מדינה, ויש בה אנשים והישגים מופלאים. אז למה דחוף לנו להעיד על עצמנו, להתגאות בקלישאות, להשוויץ, לצעוק שאנחנו טובים (זכינו במדליה) וגם לדחוק את המורכבות, את החרדות, את החששות ואת הצדדים הפחות ראויים של הקיום המדיני שלנו.
ואולי בעצם כל תשדיר תעמולה לשמחה מאולצת ומוכתבת מלמעלה ביום העצמאות יהיה מגוחך, מנותק, סטראטופי ונלעג כמו התשדיר הזה. זוהי בדיוק הסיבה שהיה צריך לוותר על התעמולה הזאת.
ברור שיש לנו הרבה במה להתגאות, לפעמים גם במה להתבייש וגם מה לתקן. תנו לנו לחגוג את יום העצמאות בלי המגאפון המגוחך הזה, יש בנו הרבה יותר מ"סללנו כבישים וייבשנו ביצות" או "הכנסנו ספר תורה וגמרנו בה"ד 1". יותר מכמה מדליות בודדות שקיבלנו בג'ודו באולימפיאדה. הסט נראה כל-כך מלאכותי ומנותק, ממש לא ישראל שאנו מכירים.
אבל כל זה, עד עכשיו, עניין של טעם אישי. אולי יש כאלה שאוהבים את הז'אנר. אבל זה המקום לומר שהז'אנר הזה לקוח מתשדירי תעמולת הבחירות, והקמפיין הזה הוא תעמולה פוליטית ותעמולת בחירות אסורה. בכל מערכת בחירות אנו מכירים את התשדירים של מפלגת השלטון שמציגים כמה הכול טוב ויפה. תשדירי יום העצמאות משמשים בתפקיד הזה - ועושים זאת באופן בוטה וגלוי.
מדובר למשל בקריינות של השרה מירי רגב בתשדירים ברדיו, בהופעה האישית שלה בתשדיר "הללויה" ובתכנים נוספים של הקמפיין כולו, שהוא פוליטי ואידאולוגי מכף-רגל ועד ראש, גם בלי נאום של ראש הממשלה בטקס המשואות בהר הרצל.
התשדירים הם תשדירי תעמולה מובהקים בסגנונם ובתוכנם, הם מראים לנו בדיוק על מה יש להתגאות, ומה הממשלה מנכסת לעצמה, ומה יש להסתיר, כלומר על מה מתביישים. מדובר ללא ספק בתוכן אידיאולוגי, פוליטי וגם שנוי במחלוקת בציבור.
מה אין בקמפיין? אין גאווה על יצירה, ספרות, תרבות אמנות, ודאי לא על אקדמיה והישגי האוניברסיטאות. אין גאווה על מערכת המשפט ולא על בית המשפט העליון, גם לא על חופש הביטוי בתקשורת או בתיאטרון. אין את המילים "שלום", "שוויון", "כבוד האדם" או "זכויות אדם", ואין כמובן זכר לאזרחים הערבים והלא-יהודים האחרים של המדינה, שהם 20% מאזרחיה, גם בלי הפליטים.
הישגי מפא"י הם היסטוריה רחוקה, משקיפים כמו זוג זקנים מהגזוזטרה, היציע של ההתרחשות העיקרית, עבר רחוק ונשכח, ממש כמו מפלגת העבודה והשמאל. הזירה המרכזית שייכת לממשלה ועושה שימוש ציני בצה"ל, בבה"ד 1 וביהדות, הכנסת ספר התורה שנראית כאירוע של הבית היהודי.
עולם המושגים הוא של מירי רגב, דוברת צה"ל (בה"ד 1) ושרת הספורט (המדליות של הג'ודו), ושל שרי הממשלה הדתיים. עשרות מיליוני שקלים, תקציב הקמפיין הפוליטי הזה וחגיגות יום העצמאות, שבמרכזן עומד גבר שהוא סתם שמח.
אז זהו, שלא. השמחה היא לא סתם, והמסרים הם בוטים ופוליטיים. חגיגות יום העצמאות מצטיירות כמסע תעמולה מפלגתי, שוביניסטי ואידיאולוגי, של הממשלה, המנכסת לעצמה את סמלי הממלכתיות של המדינה. כל זאת בקרבה גדולה לימי הבחירות ברשויות המקומיות, וכנראה גם לבחירות הארציות שצפוי שיוקדמו.
אם היה כאן יועץ משפטי לממשלה אמיץ וחד אבחנה, היה צריך לקרוא לו לעצור את הביזיון הזה. נסתפק בכך שנאמר באופן מפורש: הקמפיין הזה הוא תעמולה לממשלה, בושה לדמוקרטיה ולערך השוויון של הבחירות.
■ הכותב הוא מומחה למשפט ותקשורת, משנה לנשיא ורקטור בצלאל.