בניית המכשול לאורף הרצועה / צילום: איל יצהר
יום שני השבוע בדרך לעוטף עזה. הקיץ כבר דופק בדלת, ולא בנימוס מי יודע מה. הנוף מתחיל לכמוש, מה שנרטב כבר התייבש והירוק מפנה את מקומו לצהוב בלי מאבק. זה לא רק בגלל החום; ראשי החיטה, העמוסים עד להתפקע בגרעינים, כבר מכופפים לקרקע, מחכים לקציר. זה מראה יפה, כל פעם מחדש.
העיר שדרות לבשה חג. הרחובות צוחצחו ומורקו במברשות שיניים, הכיכר הקטנה שבכניסה כוסתה דגלים; אולי קצת יותר מדי דגלים. היא נראית כמו עוגה. שלטים גדולים מכריזים על בואם של האורחים הנכבדים: שר הבינוי והשיכון גלנט, שר האוצר כחלון וראש הממשלה בנימין נתניהו. הם יגיעו לכאן אחר הצהריים לחתום על הסכם גג לעיר - כזה שיוסיף לה למעלה מ-6000 דירות חדשות, יכפיל את אזור התעשייה, יחדש את התשתיות, יבנה מבני ציבור ועוד, והכול בתקציב של כ-2.5 מיליארד שקלים - הסכם מרשים. אבל כל זה יקרה אחר הצהריים, ואנחנו עדיין בבוקר, ויש לפנינו יום שלם להעביר בנעימים, אז הולכים לשתות קפה בקפיטריה של החוג לקולנוע במכללת ספיר.
כל רבעון בערך אני מגיע לעוטף עזה, לבדוק מה קורה. אני אולי לא הסיסמוגרף הכי רגיש בעולם, אבל שנים של ביקורים חוזרים, בענייני עבודה, משפחה וחברות, עושות את שלהן ואני יכול לחוש את מצב הרוח בעוטף כבר בפנייה שמאלה בצומת יד מרדכי מכביש 4 לכביש 34. הפעם באתי לבדוק אם ואיך השפיעו ההפגנות והמאורעות בגדר על מצב הרוח של התושבים פה. בגדול, לא מצאתי שום השפעה. ארבע שנות שקט פלוס-מינוס, כולל המכשול וסוללות כיפת ברזל וכמובן התקציבים הנדיבים ששופכת פה מדינת ישראל, עשו את שלהן. ההפגנות, בקיצור, לא ממש הזיזו פה לאף אחד. התושבים שלווים, האזור ממשיך בשלו. כמובן שאין לדעת מה יקרה פה אם ההפגנות ימשיכו ואולי הכול הדחקה, אבל אם זו הדחקה, אז שמישהו ייתן לאנשים האלה מדליה.
כך לדוגמה, רוב האנשים בקיבוצים בעוטף שדיברתי איתם מעדיפים להסיט את הדיון לטורניר אליפות העוטף השנתית בכדורגל שמסעירה את האזור. רק יומיים קודם הסתיים המפגש בין סגנית האלופה, "נסטור אור הנר", למועמדת הנצחית לאליפות, "שועלי כפר עזה", ב-2:0 לשועלים, בעוד האלופה המכהנת, "מ.כ ארז", נתנה בראש 3:1 ל"F.C נחל עוז". הם מנתחים את המשחקים ומעלים תמונות עם כיתובים כמו "הדברים שחשובים באמת". אני מבקש מכם למדוט רגע על הסיטואציה: בעבר אחד של הגדר הפגנות, יריות, פצועים והרוגים - וזה עוד בלי לדבר על הרעב והעוני. ובצד השני - טורניר כדורגל.
"לא מעניין אותם"
סטודנטים ממלאים את המדשאה בספיר. אני שואל אותם מה דעתם, אבל הם אדישים לפוליטיקה ולמצב. יש פה דור שלם של סטודנטים שעוד לא חווה צבע אדום אחד בכל לימודיו - דבר טבעי בסך הכול, אבל מי היה מאמין. אני שותה קפה עם פרופסור עמרי ידלין, נשיא מכללת ספיר, וסמי שלום שטרית, ראש בית הספר לאמנות הקול והמסך במכללה. נכון, הם מסכימים, הסטודנטים לא מתרגשים. "אולי זה כי בכל השבוע של ההפגנות הם היו בחופש", אומר ידלין, "וגם ככה, בימי שישי אין פה לימודים, כך שהם לא חווים את זה בזמן אמת. על כל פנים - זה לא הסעיר פה את הרוחות. בכלל", אומר ידלין, "אין פה מעורבות פוליטית של הסטודנטים, ואני לא חושב שזה רק לטובה - אנחנו מביאים להם את אם תרצו ושוברים שתיקה - אבל לא מעניין אותם".
"פעם היה יותר", אומר שטרית, "היו הולכים לגדר, היו מפגינים, אבל מצוק איתן כבר אין כלום. למרות זאת, אי אפשר לומר שאנשים פה אדישים. כשאני מסתכל על רשימת סרטי הגמר - מאז ההתנתקות - עדיין מרבית הסרטים עוסקים בה. זה עדיין נושא שכל הזמן בתודעה פה".
שטרית מספר ששום דבר כבר לא משפיע. "פעם האירועים היו משפיעים ישירות על הסטודנטים ועל ההרשמה, אבל נכון להיום - כלום. כבר עכשיו עברנו את ה-50% הרשמה ובקושי התחלנו. המצב אפילו לא עולה, בשום ועדה ובשום ראיון. כלום". "אם כבר", מוסיף ידלין, "ההצלחה של העוטף מבאסת קצת את הסטודנטים - אין דירות בשדרות, אין דירות בקיבוצים. יש כאלה שמרחיקים לגור אפילו בבאר שבע. פשוט אי אפשר למצוא פה". כמו שהתושבים מעדיפים לדבר על כדורגל, כך מעדיפים ידלין ושטרית לדבר ולקדם את פסטיבל קולנוע דרום הקרוב שיתקיים פה ביוני. כנראה שככה זה נראה כשחברה שלמה מפנה את מבטה. במקום מהחלון היא מסתכלת במראה.
בקפה אני פוגש גם את חברתי אילנית סוויסה, קולנוענית, פעילה חברתית ואשת תקשורת. תוך כדי שיחתנו היא עסוקה בלביים ולהפיק מרחוק את טקסי יום השואה ויום הזיכרון באחת הערים בסביבה, מה שמניב שיחות טלפון מצחיקות למאזין מבחוץ, "איפה זה, בשואה? אז שים שני פנסים על המגדלים מסביב למחנה". סוויסה מאששת את תחושותיי. "לצעדת השיבה לא היה אפקט אמיתי. אולי זה בגלל או בחסות הפסח. ברשתות החברתיות פה לא היה הרבה דיבור על זה, אנשים העדיפו להעלות תמונות של אוכל. פה ושם אנשים לקחו משקפת והלכו לראות, אבל זהו".
היא לא הלכה לראות את ההפגנות, אבל מספרת שהילדה שלה, בכיתה ב', עוברת מהפך פוליטי קטן משלה. "פתאום היא אומרת לי, 'אמא, מגיע להם מה שעושים להם, כבר לא אכפת לי מהם - הם רוצים לפגוע בי - אני ארחם עליהם?!'. אולי הטבע האנושי הוא לא להיות רחמן. האמפתיה דורשת הרבה כוחות והיא לא טבעית. אני רואה את זה בכל מקום, לא מתחשבים באחר. הימין הופך יותר ימין, והשמאל - גם הוא הופך להיות יותר ימין. אנשים פה, אתה יודע, עברו דברים אללה איסטור. די, עייפים, רוצים פתרון. והפתרון, הרבה פעמים, הוא כוח".
איזה הפגנות?
אנחנו עוברים אל חממת ההייטק של שער הנגב, שלוש דקות מרחק נסיעה מספיר. גם כאן הייתי בביקור האחרון שלי. אני תופס את היזמים, הם כולם בהפסקת צהריים והם כולם מרוצים ורגועים. החברים מ"אקופלנט", שעוסקים בשיפור צריכת האנרגיה למפעלים, מרוצים במיוחד. אתם נראים כמו אנשים שסגרו עסקה גדולה, אני אומר להם, אבל הם מחייכים וממלאים פיהם שניצל. אני שואל אותם על ההפגנות. איזה הפגנות?, הם שואלים בצחוק.
גם פה עסוקים יותר בגדילה ובהתרחבות מאשר בפחדים. בתחילת מאי תיפתח החממה הגדולה בקיבוץ ניר עם, ותיערך תחרות סטארט-אפים. זה מה שמעסיק פה את האנשים - בדיוק כמו שבקיבוצים מעדיפים לדבר על כדורגל ובספיר מעדיפים לדבר על פסטיבל.
מספרים לי על חברה חדשה של הדפסות בתלת ממד שהתמקמה בקומה השנייה. אני עולה לראות את "א.מ.מ יצור בממד הבא", ומה רבה הפתעתי למצוא שם את אריה כץ, ידידי משכבר הימים - לפני שלושים שנה למדנו יחד בישיבת נחלים. טוב לראות שלפחות אחד מאיתנו עושה משהו פרודוקטיבי בחייו. הוא ושותפו מאור אברג'יל מציעים שירות של הדפסת מודלים לבתים פרטיים בתלת ממד במחירים זולים במיוחד. כץ ואברג'יל, כמו כולם, לא מתרגשים מכלום. אברג'יל מעדיף להתעסק בקרביים של המדפסת, "מה לא אזור מלחמה בארץ?", הוא שואל. אני וכץ מתעדכנים בחברים מהעבר. נראה שכולם בסדר; זה רופא, ההוא סמנכ"ל וכך הלאה - ואז נפרדים, מי יודע מתי ניפגש שוב אם בכלל. איחלתי לחבר בהצלחה.
לדבר על הפחד
בהרחבה של קיבוץ זיקים שבצפון העוטף אני פוגש את ידידי שי כהן. מהנדס במקצועו וצייצן טוויטר מוכר ופרובוקטיבי. כהן שונה מהשאר. הוא דווקא מדבר על הפחד, מראה את הממ"ד, מספר שכשיש התרעה הוא יושב לפעמים עם האקדח מול הטלוויזיה. "הם באים דרך הים, הם באים מתחת לאדמה". אולי הוא היחיד שמדבר אמת, אולי הוא היחיד שלא מדחיק, אולי הוא היחיד שנתלה בפחדים ישנים. שמונה שנים הוא בעוטף, חצי שנה בזיקים. לפני זה במבקיעים. כהן מספר על חרדה קולקטיבית שנמצאת מתחת לפני השטח. "הלכתי לחוף זיקים אלף פעמים. אני יודע כמה זה קרוב. וזה ממש קרוב, תאמין לי. הם יכולים להיכנס מכל מקום, אז אתה יכול להגיד 'הם לא יגיעו', אבל מה אם כן יגיעו? יש משוגעים כמוני, אבל בסוף, אם קורה משהו, אז זה שרץ ראשון עם אקדח מציל ת'מצב. לא יודע איך אני אתפקד, אבל בכל מקרה... ".
"אתה יודע כמה אזעקות שווא יש פה? כל הסיפורים, הכול נכון, אנשים עדיין קופצים סתם מכל דבר, מספיק טריקת בגאז' של מכונית. מילא שאנחנו פה לא זוכים לאותו חינוך, מילא שלא זוכים לאותה תרבות - אבל אנחנו גם לא זוכים לאותו ביטחון שאתה זוכה לו. זה מרגיז אותי. ומי אחראי על זה? ביבי".
הוא מספר - אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת - על המלחמה שאסרו עליו אוהדי נתניהו בטוויטר מאז שהפך את עורו נגד המנהיג, כולל ציוצים בסגנון "אם ייפול קסאם אחד על בית ספציפי בזיקים - לא כל-כך נורא". הנה, בסוף גם הוא כמו כולם מעדיף לדבר על דברים אחרים. אנחנו עולים יחד לנקודת תצפית יפה מעל לזיקים. רואים מפה יופי את נתיב העשרה, את השכונות הצפוניות של עזה ועד אשקלון. בקו ישר מהמקום שבו אנחנו עומדים נמצאת הנקודה שבה חצה אברה מנגיסטו את הגבול לעזה לפני שלוש שנים וחצי ומאז לא נודעו עקבותיו.
בין שתי ערים
בדרך חזרה לשדרות אנחנו עולים לעוד נקודת תצפית, "גבעת האהבה" שמול שדרות. מאחורינו ממשיכה העיר להתרחב, מלפנינו אפשר לראות את המכשול ההולך ונבנה - אם לא את המכשול עצמו, אז לפחות את העבודות עליו. ומאחוריו, עזה. אנחנו בין שתי ערים; אחת נבנית בתנופת עשייה ותקווה ואחת קורסת, קמלה תחת מצור משולש (מצרי-ישראלי-חמאסי) וחסרת כל תקווה.
בחזרה לשדרות. היא עדיין לבושת חג. נקייה וממורקת כמו שהייתה בבוקר. אנחנו בדרך למתנ"ס שדרות. חלק מהכבישים כבר חסומים ואנשים כבר עומדים בתור ארוך וסבלני לבידוק הביטחוני. הם באו לראות את נתניהו. זה יום חג. על ספסל ממול יושב איש מבוגר, נח עם ההליכון שלו. אתה לא נכנס?, אני שואל. "זה רק בנאדם", אומר לי הבנאדם, "ומה זה בנאדם? בנאדם בא ובנאדם הולך". אני לא יכול שלא להסכים עם הבנאדם.
בתוך המתנ"ס הקטן והנחמד יש כיבוד נדיב - אני ממלא כרסי בסושי סביר. המקום מלא מפה לפה ולפי הראשים (מה לעשות, דתל"ש תמיד סופר כיפות) זה נראה יותר כמו כנס של בני עקיבא מאשר טקס חתימה על הסכם גג.
אני פוגש את אלון שוסטר, ראש מועצת שער הנגב. "אין שום השפעה להפגנות", הוא אומר, "אבל בהחלט יש עצב והרבה תסכול. בגללם, זה לא כיף לחיות ככה. הם מסכנים. אבל מי יושב עליהם ומי חטף אותם? השלטון שלהם בחר להיות אידיוט. היינו יכולים להיות שותפים. סינגפור היה יכול להיות פה".
הטקס הוא כמו כל הטקסים, יש נאומים של ראש העיר ושל השרים, כל אחד בסגנונו; כחלון עושה סטנד-אפ ומבקר את בנק ישראל על הביקורת שלהם על הסכמי הגג, גלנט נותן נאום ביטחוני לעילא. יוצאי העיר המפורסמים, חיים אוליאל, קובי אוז וזוכת כוכב נולד 9 חגית יאסו, שרים יחד את "איש וכינור". לפני שהשיר מתחיל אומר קובי אוז משפט מאוד יפה: כשאתה הולך ברחוב בשדרות, הלב שלך רוצה להגיד שלום למישהו.
ואז המופע המרכזי. נתניהו עולה לבמה. הוא לא ניגש לפודיום אלא מרים מיקרופון מהרצפה ומטייל איתו על הבמה, כולו נינוח, שליו ומלא ביטחון עצמי. האיש באלמנט. הוא לא מדבר על פוליטיקה, הוא מתלוצץ עם חברי מרכז מהעיר, מפרגן לשרים ולקהל - והכול בנדיבות שופעת. "יש לנו כלל פשוט וברור", הוא אומר: "ואנחנו דואגים לתת לו ביטוי תמידי: הקם לפגוע בך - השכם לפגוע בו". השכם להורגו!, צועק מישהו מהקהל. "אני יותר ריאלי", עונה נתניהו. עוד משפט יפה שלו: אין דבר כזה פריפריה, כל מקום זה המרכז". בסוף, הוא אומר לתושבים, זה אתם, זה אתם והלב שלכם. תודה לכם, תודה. אני אוהב אתכם, הוא אומר לקהל שוב ושוב, אני אוהב אתכם מאוד. והם אוהבים אותו מאוד בחזרה, זה ברור.
שרים התקווה, הטקס תם. הפוליטיקאים חזרו צפונה, משאירים מאחור את התושבים משני צדי המכשול.