קו פאנגן וקו סמוי / צילום: נורית פרח
מעל סיפון המעבורת אפשר היה כבר להבחין בצללית האי ההולך ומתקרב. אי קטן, הררי ומיוער. סלעים ענקיים מציצים מהיער, גולשים אל החוף, וטובלים להנאתם במי הכחול והטורקיז. ברוכים הבאים לקו טאו, אי הצב.
זיהיתי את שמי על שלט קטן, בין שלטים רבים. אלכס ופרנזי, המארחים שלנו באי, המתינו על המזח מתחת לסככה של מקבלי הפנים. פילסתי את דרכי אליהם, בין עשרות גברים הצועקים: "מונית"... "מלון"... "חדרים"... ומנסים לצוד חלק מהתיירים היורדים מהמעבורת. כשהגעתי אליהם והצגתי את עצמי: "אני נורית", התבוננו בי מארחיי בתמיהה. אווו, אמרו, חשבנו שנורית זה שם של גבר...
לאחר המבוכה הראשונית, הפנו אותנו אל "מיסטר בר" נהג המונית, שהיא בעצם טנדר ישן עם קבינה כפולה. בדרכנו אל הווילה שבראש ההר, חלפנו דרך עיירת הנמל Mae Haad, עיירה קטנה, צפופה ואפרורית, עמוסה בדוכנים וחנויות מכל סוג ובאינספור אופנועים, שהם כלי התחבורה של קו טאו. שמחתי שבחרנו להשתכן מחוץ לעיירה. במעלה ההר, הכבישים הפכו לדרכי עפר עם בורות למכביר, דבר שלא מונע מהאופנועים לדהור מעליהם כאילו היו מסלולי מירוץ.
אלכס ופרנזי הגיעו רכובים על אופנועים ופגשו אותנו למרגלות גרם המדרגות המטפס אל Horizon Luxury Pool Villa. בכניסה המתינו לנו שני אופנועים לשימושנו החופשי. שאלנו על אפשרות לשכירת רכב, והתברר שאין חיה כזאת באי. הדרך להתנייד היא אופנועים לאמיצים, רגלית לספורטיביים, או באמצאות מיסטר בר, לעצלנים. בנוסף, קיבלנו גם חוברת הדרכה לאי, מכשיר טלפון סלולרי עם סים מקומי ומספרי טלפון שמורים של מסעדות מומלצות, הנהג מיסטר בר וכל מה שצריך.
המבטא הגרמני של מארחינו הסגיר את מוצאם. אלכס סיפר שהם חיים כאן כבר שש שנים, והוא מנהל בית ספר גדול לצלילה. שאלנו אותם מה גרם להם לעזוב את גרמניה ולהתמקם באי נידח בתאילנד. אלכס ענה לנו בקיצור: "גרמניה". מירוץ החיים הקשה בגרמניה לא התאים להם, אמר, והם העדיפו את החיים הפשוטים והשלווים על האי.
סלעים קדושים ובתים תלויים
בראש גרם המדרגות מצאנו מרפסת מרווחת, עם בריכה פרטית, ולצידה גזיבו, עם נוף פנורמי של הים, האיים הסמוכים והמפרצים הציוריים. מאחורי כל אלה נמצאת הווילה הקטנה המיועדת לזוג.
בשל המבנה ההררי והסלעי של האי, וכנראה בשל קדושת הסלעים, נוהגים כאן לבנות בתים מבלי לפגוע בצורת האדמה והסלעים, ולכן הבתים תלויים על צלע ההר. מדרגות בתוך הבית מתאימות את המבנה למדרון, ואפילו סלע גדול ועיקש נשאר כחלק מהמבנה, כשחציו בפנים וחציו בחוץ.
קו טאו מוכר פחות משכניו הקרובים, קו פאנגן וקו סמוי, הידועים והעמוסים לעייפה ברזורטים ותיירים. מרבית האנשים מגיעים לקו טאו במסגרת "סיור איים", סיור שיט יומי מאחד האיים הנ"ל, אשר במסגרתו עוצרים בכמה אתרי צלילה. אנחנו העדפנו לעשות ההפך.
אורכו של האי כ-7.6 ק"מ ורוחבו 3.4 ק"מ. הוא שוכן 47 ק"מ צפונית לשכנו הידוע קו פאנגן. נראה שאפשר לחצותו ברגל בקלות, אך לא כך. בשל מבנהו הטופוגרפי, השיפועים קשים מאוד והמאמץ אינו פשוט, כך שנאלצנו לשלב בין הליכה לבין שירותיו הטובים של מיסטר בר, שהתייצב לבקשתנו תוך כ-10 דקות, ותמורת תשלום סביר לקח אותנו לכל מקום שרצינו.
ראשוני המתיישבים הגיעו לאי בשנת 1947, ולכן הוא נחשב ל "אי חדש". רשמית, חיים בו 2,240 תושבים, אך באופן מעשי מתגוררים שם כ-8,000 איש, רבים מהם מאירופה ומאסיה, שמקימים בו את ביתם השני. את האי עצמו פוקדים כ-350,000 איש בשנה, כולל תיירי יום.
אז מה עושים שישה ימים באי?
באי שלוש עיירות מרכזיות. בצד המערבי עיירת הנמל Mae Haad, מצפון לה העיירה Sairee ומדרום Chalok Baan Kao. בשל המבנה ההררי של האי, הוא מתברך בשפע מפרצים ציוריים, וידוע כגן עדן לצוללנים ולחובבי חופים.
קו טאו נחשב כאחד מאתרי הצלילה הטובים בעולם. הוא מוקף בשוניות אלמוגים, ובהן שפע של בעלי חיים ימיים. עומק המים המקסימלי מגיע ל-40-30 מטר, והמים צלולים וחמימים, כך שלא פלא שבכל פינה תמצאו בית ספר לצלילה וסירות צוללנים. ניתן לשכור מסיכות שנירקול כמעט בכל חוף. פחות מקובל להשכיר סנפירים, בשל הנזק שהם עלולים לגרום לשוניות.
בחרנו לבדוק את הצד המערבי תחילה. ביקשנו ממיסטר בר שייקח אותנו אל הנקודה הצפונית של חוף סיירי, ומשם טיילנו דרומה בנחת לאורך החופים הציוריים עד Mae Haad. בעיירה סיירי מבחר אכסניות ובתי מלון שונים, וצעירים מכל העולם שרועים על פופים בבתי קפה על החוף. המים הרגועים תורמים לאווירת השלווה. גם אנחנו ישבנו באחד מבתי הקפה ולגמנו אספרסו עם השקיעה. בדרכנו עברנו ליד קבוצת סלעים גדולים על החוף.
חלק מהמקומות אינם נגישים ברכב, אלא בעיקר דרך הים. למקומות אלו הגענו בסיור שייט, בטיול יום פרטי סביב האי בסירה, הכולל עצירות בכל המפרצים שנרצה, וכל זאת במחיר של 300 שקל ליום. במהלך השיט חלפנו על פני בקתות צבעוניות הנושקות לים וגם וילות מפוארות, כנראה של זרים.
עצירתנו הראשונה הייתה ב-Thian Og Bay, "מפרץ הכרישים", שבחלק הדרומי של האי. חוף מוסדר עם חול לבן, עצים לצל וגם מסעדה קטנה ובית מלון צמוד. בסמוך לחוף שונית נחמדה עם אלמוגים ודגים לרוב. כבר במרחק 250 מטר מהחוף, העומק מגיע ל-4-3 מטרים, ושם אפשר לראות כרישים מסוג Black Tip, המצדיקים את השם, וגם צבי ים ירוקים ענקיים.
חול לבן וסלעי ענק
אחד המקומות שאליהם ניתן להגיע רק בסירה הוא Koh Nang Yuan, שנחשב לאחד האיים היפים בעולם, והוא בעצם שלושה איים קטנים המחוברים על-ידי רצועות חול. ניתן להגיע אליו בשיט קצר מקו טאו. הכניסה לאי עולה כ-10 שקלים, ונדרשים להיפרד מבקבוקי פלסטיק. האטרקציה המרכזית היא נקודת התצפית מראש ההר. כדי להגיע לפסגה יש לעלות אינספור מדרגות, ובפסגה צריך לטפס על סלעים גדולים. אבל כשרואים את הנוף, זה בהחלט שווה את המאמץ.
מומלץ לשנרקל או לצלול גם בגנים היפניים שבאי וליהנות מהחופים שמשני צדי רצועת החול. למעשה, זהו אי פרטי. כשמגיעה השעה חמש אחר הצהריים האי הופך להיות נחלתם של אורחי המלון שבו, וכל מבקרי היום מתבקשים לעזוב.
ברוב המפרצים שוניות קרובות לחוף עם שפע דגים. כשהיינו רעבים, עצרנו ב-Aog Muang, "מפרץ מנגו", הנמצא בחלק הצפוני של האי, וקרוי כך בשל מטעי המנגו שהיו בו בעבר. המפרץ ידוע כאחד משלושת אתרי הצלילה והשנירקול הטובים ביותר בקו טאו. מהחוף מוביל גרם מדרגות תלול אל מסעדה התלויה בראש הצוקים. עצרנו שם לשעה קלה ונהנינו מאוכל פשוט, אבל מנוף מהמם.
בימים הבאים המשכנו לסייר במפרצים נוספים, בחופים ובנקודות תצפית. הגענו אליהם בעזרתו של מיסטר בר, וכן בהליכות קצרות, ובכולם התרשמנו מאוד מהחול הלבן, מהצמחייה הירוקה, מסלעי הענק ומהים בכל גוני הכחול. למשל מפרץ Tanote שבחוף המזרחי, מבודד יותר, ומתאים להתמכרות לשמש, לשחייה ולשנירקול.
החוף מוקף בגבעות תלולות, מכוסות ביער ושזורות בסלעי ענק. במרכז המפרץ סלעים גדולים שהתדרדרו ממעלה ההר. סביבם התפתחה שונית אלמוגים עם צמחי מים ולהקות גדולות של דגים צבעוניים. הסלעים הללו חביבים במיוחד על אמיצים שקופצים למים מראש הסלע. אני בחרתי לשנרקל סביב הסלעים, בתוך להקות הדגים.
באחד הערבים, כשהראות הייתה טובה במיוחד, הבחנו באופק באי קו-פאנגן השכן. הסתכלנו עליו בהסתייגות-מה, שכן בשל המוניטין שיצאו לו הייתי בטוחה שזה אי של מסיבות רועשות ופרועות, עם הרבה סמים ואלכוהול, אבל בכל זאת תכננו בהיסוס רב גיחה גם לשם. לשמחתי גיליתי שיש גם בקו פנגן אזור מבודד ומהמם שלא נכבש על- ידי מסיבות "פול מון". התמקמנו במלון Panviman Koh Phangan, הנמצא הרחק מההמון הסוער. חדרי המלון, המסעדות והמתקנים פזורים בתוך יער טרופי עם ציוצי ציפורים, על לשון אדמה הררית הפורצת לים, כשמשני צדיה מפרצים מהממים. בשל המרחקים הגדולים והדרכים המשופעות בתוך שטחי המלון, אפשר להזמין רכב "טוק-טוק" כדי להגיע ממקום למקום.
במרחק שתי דקות הליכה מהמלון נמצא כפר קטן וידידותי עם מבחר חנויות, מסעדות ואנשים ידידותיים וחייכנים, ולמרגלותיו שני חופים שהם מהיפים באי, ובשל המרחק כמעט ואין בהם מבקרים. החוף שזור בדקלים, מסעדות ובתי מלון, אך עדיין נשארת ההרגשה של חוף טרופי מבודד, שאפשר לטייל לאורכו בשלווה. אלא שהפעם, שלא כדרכנו, כמעט ולא יצאנו לתור את האי. החדר היה כה נפלא - עם חצר, בריכה וג'קוזי פרטיים, ונוף אינסופי לים - שהחלטנו ליהנות מחלקת אלוהים הקטנה הזו, ולא לחפש מה עוד יש באי. לפעמים זה קורה אפילו לנו .