מותר להשוות / איור: תמיר שפר
א. אני כותב את המילים האלה יום לפני יום השואה, ואתם קוראים אותן (אני מקווה) במוצאי היום ובפרוש עלינו השבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון והעצמאות, שבוע שהולך ונהיה כבד עליי משנה לשנה. אני דור שלישי לשואה. הרבה פעמים חשבתי מה זה אומר עליי, ואין לי מושג. קראתי לא מעט מחקרים על הטראומות של הדור שלי, ולא מצאתי את עצמי ברשימה. אני דפוק כמו כולם בלי קשר לשואה. לצערי, אין לי אפשרות להאשים את הנאצים ישירות באף אחד מהפגמים שלי. כל הסיפור של דור שלישי לא קשור אליי.
יודעים מה, אולי בדבר קטן אחד: שנאה תהומית עד כדי דחייה פיזית מעמידה בתור לאוכל, שנאה שאותה אני מוצא במשותף עם הרבה מאוד בני גילי - מבחינתי בופה זו הכחשת שואה לכל דבר ועניין. כנ"ל בעניין בדיחות שואה. אצלנו תמיד צחקו על השואה, שזה בדיוק ההפך מלהכחיש אותה. למעשה, הכי קרוב שהגעתי לניצחון על הנאצים היה לספר בדיחות שואה לגרמנים.
יכול להיות שאולי רק בעוד דבר אחד: אני חושב הרבה מה הייתי עושה אם הייתי בשואה. זה אף פעם לא נגמר טוב מבחינתי. לא נעים לי להודות, בעיקר בפני עצמי, אבל אני זוכר טוב מאוד את הסיפורים של הסבים והסבתות שלי. אין סיכוי שהייתי עומד בזה אפילו ליום אחד. זה לא תמיד היה ככה בשבילי בשואה; כילד דמיינתי את עצמי מתגנב מהגטו להביא אוכל, לפעמים דמיינתי את עצמי מתחבא כמו אנה פרנק, כנער דמיינתי את עצמי בורח מהמחנה, כבחור דמיינתי את עצמי מורד. אבל היום אני מספיק גבר להודות שבטח הייתי מת על היום הראשון ומפסיד את כל הקטע של הגבורה והתקומה.
חבל. מצד שני, זה בטח היה חוסך ממני המון מפגשים עם בני נוער. אני יודע שזה נשמע נורא ואיום, וזה באמת נורא ואיום שאלה הדברים שעוברים לי בראש, אבל הבחירה בין להיספות על היום הראשון של השואה לבין להיגרר בזקנתי מבית ספר יסודי לבית ספר תיכון במדינה שדופקת אותי שבעים שנה ברצף, ולהיפגש עם תלמידים על מנת לספר את סיפורי, פחות קלה ממה שנדמה. אין בי הרבה אהבה לבני נוער. למרבה האימה, הילדים שלי מתקרבים לגיל הזה בצעדי ענק. הולכות להיות שנים לא קלות, אני אומר לעצמי, ואז מתנחם: בשואה היה יותר גרוע.
בעצם, אולי בעוד דבר אחד קטן: הסיפורים חקקו גם את התחושה שכל זה, מדינת ישראל על שלל מוזרויותיה, לא מובן מאליו. כמה שזה גרוע לפעמים, האלטרנטיבה גרועה בהרבה. לא הייתי יכול להיות פוסט ציוני גם אם הייתי רוצה. כמה נפלא לדעת, בלי לחשוב על כך בכלל, שזה ככל הנראה הזמן הכי בטוח בהיסטוריה להיות בו יהודי. וזה לא עושה אותי יותר או פחות שמאלני או ימני - האמת שהפסקתי להתעניין בפוליטיקה כמעט לחלוטין.
כך שאפשר לומר במידה סבירה של נחרצות שחוץ מכמה דברים קטנים כמו שנאה לבופה, התבדחות כפייתית, מחשבות טורדניות על הישרדות ואהבה פשוטה לישראל, השואה לא השאירה עלי שום חותם.
ב. אני אולי לא מתעניין בפוליטיקה, אבל השבוע הכיל רצף מורבידי וקיצוני שקשה היה להתעלם ממנו. בין צעדת השיבה בגבול עזה לסרטון של החיילים הצוהלים אחרי צליפה מוצלחת מבחינתם, למריבה המביישת על מי ינאם ומי ידליק משואה שהוציא לכולם את החשק מהטקס, לבין ההסכם בנוגע למסתנני-המקלט (אולי על ההלחם הזה אפשר יהיה להסכים?) שנחתם ובוטל; ומעל כולם, ההפגזה הכימית בסוריה.
הרבה אנשים משווים הרבה דברים לשואה. זה מאוד מרגיז המון אנשים אחרים, אבל לא אותי. מה עוד אפשר לעשות עם דבר כל-כך גדול כמו השואה מלבד להשוות אותו לכל דבר? הרי האדם הוא יצור משווה, ולמה אתם רוצים שאנשים ישוו דברים? לאיזה יום שני סתמי של יולי מלפני מאה או שלוש שנים?
למרות מה שאומרים לכם, את מה שקורה בסוריה אפשר ועוד איך להשוות לשואה, לפחות מכמה בחינות: הנה אל מול עינינו שותק העולם אל מול טבח של חפים מפשע, כמו ששתק כל-כך הרבה פעמים קודם לכן. העולם שתק מול זוועות איומות שהתחוללו באפריקה, אסיה, המזרח התיכון והבלקן. העולם שותק עכשיו והעולם ישתוק בעתיד. מה עוזר לילד סורי שמה שקורה בארצו זה לא בדיוק כמו השואה? איזו תועלת יפיקו בני הרוהינגה במיאנמר שנרדפים, מגורשים ונרצחים מהעובדה שהשואה שלנו הייתה גרועה יותר משלהם? הדם שלהם זול בעיני העולם עכשיו בדיוק כמו שדמנו היה זול בשואה, גם אם לנו מתו יותר ובדרכים יצירתיות יותר. מה זה עוזר, למי ואיך, כשאנחנו מתפקדים כשופט קו במשחק כדורגל, מנפנפים בכרטיסים צהובים ואדומים שעליהם כתוב "אסור להשוות". אסור? להפך, חובה להשוות.
למה אנחנו מזדעקים מכל השוואה לשואה? זה לא מקטין את סבלנו, להפך: זה יכול היה להפוך אותו לתמרור אדום זועק, לציווי מוסרי. במקום זה נשארה רק התעקשות על זה שהשואה הייתה אירוע ייחודי בהיסטוריה, כאילו שהיא שיא שלנו שאותו לא ניתן לאף אחד לשבור. במקום לזעוק את זעקת הסובל, אנחנו מתעקשים שסבלנו יותר. אני לא מבין את זה, בחיי. מה, ילד סורי שמת בגז סבל ברגעיו האחרונים פחות מילד יהודי שמת בגז? ברור שלא, גם אם באופן טבעי כואב לי יותר כאבו של היהודי. אין סתירה בין השניים.
השואה היא אירוע ייחודי, אבל הסבל של חפים מפשע בעוד העולם מפנה את מבטו הוא אוניברסלי וחוזר על עצמו. זה ברור מאליו, כמובן, כל מה שנכתב כאן ברור מאליו. אבל גם הברור מאליו צריך להיאמר מדי פעם, אחרת הוא כבר לא יהיה ברור מאליו ובמקומו יבוא ברור מאליו חדש, זה שלפיו אם זה לא קורה לך זה לא קורה, אז תדאג לעצמך ולגבי כל השאר תעצום עיניים ותשתוק עם שאר העולם. וזה, חברות וחברים, מובן מאליו נורא ואיום אם אתם שואלים אותי.
ג. שבוע ישראלי כזה, מיום השואה עד יום העצמאות עבור ביום הזיכרון. נעבור אותו כמו שעוברים אותו כל שנה, במריבות. לפני כמה ימים ישבתי באיזה פאנל שעסק בפילוג בעם. אלה משמאלי ומימיני צווחו אחד על השני את הצווחות הרגילות. כשהגיע תורי - שכאמור לא מתעניין בפוליטיקה בכלל - ניסיתי לומר שכל הוויכוחים והצעקות הם לא בין השמאל והימין. לכל אחד דעה פוליטית כמו שלכל אחד מרפק. יש רק דבר אחד שקובע את הווליום של הצעקות ואת נחרצותו של הטיעון: מידת ההיצמדות שלך לאקטואליה, לרשתות החברתיות. ככל שאתה צמוד יותר למה שקורה, אתה רב יותר, צועק יותר, שונא יותר. זה לא בגלל הצד השני, זה בגלל האקטואליה עצמה. היא המפלצת, היא האש המכלה. העוסקים בה חייבים להזין אותה כל הזמן בוויכוחים ריקים שנשרפים ומתכלים. תתרחקו קצת, ניסיתי לומר, ותראו שתריבו פחות. יותר לא קיבלתי את רשות הדיבור בפאנל.
ד. וזה בדיוק מה שמזכיר לי שבכל זאת ולמרות הכול ואף על פי כן, דווקא הלילה כדאי להרים מבט אל השמיים. בדיוק היום, ב-12 באפריל לפני 57 שנים, יצא לראשונה אדם את עולמנו, שהה בחלל ואף הקיף את כדור הארץ. ולא סתם אדם, יורי גגארין. דיוקנו מחייך אלי מלוח השעם שמולי. אני אוהב אותך, יורי, כמו שאתה אהבת את כל בני האדם.
"איזה יופי", אמר, "ראיתי את כדור הארץ מוקף הילה בהירה בצבע תכלת שבהדרגה מאפילה; מתכלת לטורקיז, מטורקיז לכחול כהה, ואז לסגול עד לשחור, אפל כפחם. כשהקפתי את כדור הארץ ראיתי לראשונה כמה יפה כוכב הלכת שלנו. הבה נשמר ונגביר את היופי, לא נשמיד אותו".
לא יודע מה אתכם, אותי זה מנחם, שמהמקום הכי אפל בהיסטוריה המראנו תוך כלום זמן אל הכוכבים. זה בדיוק מה שהייתי אומר בפאנל לו הייתי יורי גגארין: כל מה שצריך בשביל להפסיק לריב על שטויות ולשתוק כשחשוב הוא להתרחק קצת ולראות את היופי. ולהוכחה, תגידו אתם עם מי הייתם מעדיפים להעביר ערב של שיחות נפש, אסטרונאוט או פוליטיקאי?