גלית אביאור / צילום: אריק סולטן
כשהיא מסבירה על הצוואר והאנטומיה שלו, היא זורחת כמו מישהי שמדברת על בן משפחה אהוב. האוזניים מקסימות אותה, ואת היכולת שלנו לשמוע היא מגדירה 'פלא' - אפילו שלאורך הקריירה שלה שמעה אינספור פעמים את המילה 'לא'. היום ד"ר גלית אביאור, 49, עומדת בראש הסטארט-אפ שייסדה Medical Doya, הפועל בתחום המכשור הרפואי, אבל בנערותה הודיע לה אביה שממנה לא יצא שום דבר. "הלימודים באו לי יחסית בקלות, ולכן כל יום הייתי יוצאת לעיסוקים שלי עד 12 בלילה - נגינה בפסנתר, ריקוד מקצועי, צופים וחברים. כשהייתי בכיתה י"א אבא שלי לקח אותי ואמר לי שאם אני אמשיך ככה, לא יצא ממני כלום, ואני ממש זוכרת את המשפט הזה".
בהמשך, כשעשתה התמחות במחלקת אא"ג בבית החולים איכילוב, הרופאים לא ראו בעין יפה את העובדה שאישה נכנסה להם לטריטוריה. "אני האישה הראשונה שסיימה התמחות באא"ג באיכילוב. בשנתיים הראשונות של ההתמחות לא היה יום שאחד הרופאים במחלקה לא אמר לי 'את יודעת שאף אישה לא סיימה פה אף פעם התמחות, וזו שניסתה, העיפו אותה'. זה היה נורא. הם ממש השתדלו לעשות לי את החיים קשים. היה להם קשה להכיל אישה במחלקה. ותביני שאני סיימתי לפני עשר שנים, ורק בקיץ האחרון סיימה שם המתמחה השנייה".
כשהייתה בהריון, נפגשה עם משקיע ידוע בשוק הרפואי. "הוא ממש לא ידע מה לעשות איתי. הוא ראה רק בטן של חודש תשיעי, לא הבין איך העזתי לגזול מזמנו, ואמר לי: 'מצד אחד יש לך את הברק שאני מחפש אצל סטארט-אפיסטים, ומצד שני מה אני אמור לעשות עם הבטן הזאת? זה לא יעבוד'. הוא אפילו לא הסתיר את הקונפליקט. פשוט שלח אותי ללדת".
אבל אביאור לא נתנה לסדרה הלא נגמרת של ה'לא' לרפות את ידיה. היא תרגמה אותה ל'הם לא מבינים', והמשיכה בדרכה. היום היא מפתחת ב-Doya את הפטנט שהמציאה - סטנט שמחליף את ניתוח הכפתורים באוזניים (לריפוי דלקות אוזניים) בילדים, ובמקביל עובדת בבית החולים הלל יפה כרופאה בכירה ואחראית על ניתוחי ראש-צוואר, ומנהלת עם שותפה מרפאה פרטית. "היו מקומות לאורך הדרך ששאלתי את עצמי אם לוותר על משהו, אבל לא הצלחתי. אני פשוט מאוד אוהבת את כל מה שאני עושה, ומבחינתי זה צריך להיות ביחד".
איך את מתמרנת בין כל המשימות?
"בכל סטארט-אפ שנמצא בשלבים הראשונים, העומס הוא על גל של סינוסים - יש שבועות גדושים בעשייה שבהם אני צריכה להשקיע כמעט 100% מהזמן בחברה, ויש שבועות שאני בהמתנה, ואז העומס יורד. זה מאפשר לי לעסוק בכל הדברים במקביל, ופשוט לשנות בכל פעם את עוצמת הווליום".
ועדיין מדובר בעומס שמצריך ניהול זמן.
"כשהלילה יורד וכולם ישנים, אני פותחת את המחשב ועובדת. פגישות עבודה טלפוניות אני קובעת לאחרי 22:00. כל מה שלא מצריך מגע עם אנשים, אני דוחקת לשעות הקטנות".
מה עם שינה?
"זה לא קורה הרבה. אני כל הזמן אומרת לעצמי 'זה לא טוב לעור הפנים, אומרים שהשינה זה הכי חשוב' (צוחקת). אני כאילו משתדלת לישון שש שעות, אבל בפועל זה לא קורה, והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי עובדת עד שתיים בלילה, קמה בשש בבוקר ומתחילה יום חדש".
הכפתור המיותר
ניתוח הכפתורים לאוזניים הוא מהניתוחים השכיחים ביותר בקרב ילדים. הוא מתבצע בהרדמה מלאה, וכבר למעלה מ-70 שנה הוא מהווה את הדרך היחידה לטיפול בבעיה. סיכויי ההצלחה שלו עומדים על כ-50%. איש לא חשב לערער עליו, עד שד"ר אביאור, אז מתמחה צעירה, הבינה שאפשר לפתור את הבעיה בלי ניתוח. "את הכפתור מכניסים לעור התוף, והבעיה היא בכלל בתעלה. זאת אומרת שבניתוח בעצם עושים מעקף לא הגיוני. כל הזמן לא הבנתי למה עושים את זה, היה לי ברור שמה שצריך זה לשים סטנט בתוך התעלה, במוקד הבעיה, ולא לדלג מעליה".
נשמע קצת חצוף מצדך לבוא כמתמחה צעירה, ולערער על הסדר הקיים.
"אני רגילה לזה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני תמיד עושה דברים קצת אחרת, הראש שלי מנווט באופן שונה. אני לא באה ממקום של לערער על סדר קיים, אלא פשוט מבינה בבהירות איך זה צריך להיות אחרת".
ומה את עושה עם זה?
"במשך כשנתיים גלגלתי את הרעיון בראש, למדתי היטב את העולם הזה, עשיתי המון ניתוחי כפתורים, וראיתי את המצוקה של ההורים בניסיון למצוא כל פתרון, רק כדי שלא ישימו לילד שלהם כפתורים. תוסיפי לזה גם את העובדה שאני יודעת שאחרי הניתוח הבעיה יכולה לחזור, ושכתוצאה ממנו עלולים להיות סיבוכים. זה חידד לי את ההבנה שצריך לתרגם את הרעיון למשהו מעשי. את הפטנט הראשוני כתבתי בלי מהנדס. ישבתי עם בעלי, שיש לו חברה להנדסת כבישים, ושרטטנו את הפטנט שלי.
"בהמשך התחברתי למהנדס, ורתמתי את כל מי שיכול היה לתרום. השתדלתי להקיף את עצמי באנשים שמבינים. עשינו המון סיעורי מוחות, שמתי את האגו בצד, והרשיתי לעצמי פשוט ללמוד. שום דבר לא בא לי בקלות. בשביל להתקדם הייתי צריכה, כמובן, לגייס כסף, והייתי הולכת לפגישות עם חממות ומשקיעים ופותחת את המחשב, מתחילה לספר את הרעיון ושומעת טונות של 'לא'. הם לא הצליחו להבין על מה אני מדברת. עוד ועוד דלתות נסגרו לי בפנים. תמיד שמעתי 'זה רעיון יפה ומעניין, אבל זה לא יעבוד'. ושנים הסתכלו עליי בתור חייזר.
"גם כשרציתי לרשום את הרעיון בתור פטנט, והתחברתי עם אחד המשרדים הגדולים בארץ לרישום פטנטים, שמעתי מהם בצורה מאוד מפורשת: 'אין סיכוי, את לא תקבלי פטנט!'. התעקשתי איתם שיגישו, אבל הם היו כל כך שליליים שוויתרתי".
ואז הגיע חבל ההצלה: עורך דין אמריקאי, שלהגדרת אביאור 'עשה קסם', הגיש את הפטנט בבקשה בינלאומית. כיום הוא מאושר בארה"ב ובחלק ממדינות אירופה.
לא נשברת, למרות הכול.
"אני מתמודדת עם סביבה מאוד גברית. גם כשהגעתי לבית החולים ונכנסתי לחדר ניתוח, זה היה מאוד לא טריוויאלי, והיו לי המון מלחמות שם. את לא מבינה כמה רגליים ניסו לשים לי כשהחלטתי לנתח ניתוחי בלוטת התריס בהלל יפה. עד שהגעתי, זו הייתה נחלתם הבלעדית של הכירורגים הכלליים, והם עשו כל מה שאפשר כדי שאפסיק לעשות את הניתוחים האלה.
"אני זוכרת שהייתי בחודש תשיעי עם הבטן הענקית, זו שהרתיעה את אותו משקיע, ומצאתי את עצמי עם מנהלי המחלקות הכירורגיות בישיבה שהנושא שלה הוא אני והניתוחים. ואני שומעת, ולא מאמינה. אני עוד רגע יולדת, אני לוקחת משהו ממישהו?".
גלית
טירונות בלונדון
ב-2015, שלוש שנים אחרי רישום הפטנט, אביאור שוב הרגישה שהחברה לא מצליחה לזוז. יד ימינה באותה תקופה עזבה את הארץ, גם המהנדס שליווה את החברה עזב, וגיוס לא היה. ואז, בתוך המשבר, הגיעה הזדמנות. DOYA התקבלה ל-Masschallenge בלונדון - מאיץ הסטארט-אפים הגדול בעולם, שמעניק ליזמים ארבעה חודשי ליווי, הדרכה וסיוע בפריצה לשוק הבינלאומי. "הבנתי שמהרגע להרגע אני צריכה פשוט לעזוב כאן הכול, ולנסוע ללונדון. היו לי שבועיים לסגור את כל הקצוות".
קשוח.
"כן, ככה בדיוק אנשים הגיבו. קיבלתי הרבה תגובות של 'וואו, איך תעשי את זה'. אבל אני לא הבנתי את זה ככה. מה שראיתי אז לנגד עיניי זה את העובדה שזה מה שנכון כרגע לחברה, ושאני פשוט צריכה לנסוע".
איך התארגנת שם?
"המאיץ היה בעבורי חוויה מטלטלת. הרגשתי כאילו מישהו זרק אותי בקצה העולם, השיל ממני את כל מה שצברתי עד היום, ואמר לי 'בואי תתחילי עכשיו מההתחלה, ונראה אם את מצליחה לעשות משהו'.
"אפילו את המזוודה איבדו לי בטיסה. נשארתי בלי כלום, תחתונים להחלפה לא היו לי. והייתי צריכה להתנהל בשפה זרה, בארץ זרה, ובתחום שלא שייך לעולם התוכן שאני באה ממנו. שם פתאום הבנתי שהחשיבה שלי כל כך רפואית, שאנשים לא מבינים מה אני רוצה מהם. לא הייתה לי דירה קבועה, עברתי מסאבלט לסאבלט, וכל הזמן גם ליוותה אותי מועקה מאוד גדולה. הסתובבתי בבטן עם תפוח ענקי של געגועים.
"יום אחד הייתי צריכה להיפגש בצהריים עם משקיעה, והמורה של הבן האמצעי, שבדיוק עבר מיסודי לחטיבה, התקשרה אליי. היא סיפרה לי שלקחה אותו לשיחה כי נורא נבהלה, לא הבינה מה אני עושה בלונדון וחשבה שאולי יש בעיות בבית, ואז הוא סיפר לה בעיניים בורקות שאמא מגשימה שם חלום, ושהיא נסעה עם הסטארט-אפ שלה. הוא סיפר לה גם מה בדיוק דויה עושה. היא כל כך התרגשה מאיך שהוא סיפר את זה, שהיא העמידה אותו לפני כל הכיתה, שיספר להם גם. בסוף השעה כולם מחאו לו כפיים.
"התרגשתי נורא, כי כל הזמן הייתי בחוויה של איזו אמא אני, ומה אני מעוללת לילדים שלי, ופתאום הבנתי שאמהות וחינוך זה לא רק להיות שם איתם כל הזמן, אלא גם איזשהו מסר. בלי ששמתי לב, עבר לילדים שלי מסר מאוד חזק על מה אתה מוכן לעשות בשביל החלומות שלך, כמה אתה מוכן להילחם בשבילם ואיזו דרך צריך לעבור. וזה הציף אותי".
הצלחת להגיע לפגישה עם המשקיעה?
"הגעתי, כן. אבל כשישבתי מולה פרצתי בבכי. היא לא הבינה מה קורה. הכול התערבב".
בתום ארבעת החודשים במאסצ'לנג', תקופה שהיא מכנה טירונות, הוכתרו המצטיינים מבין 90 סטארט-אפים. אביאור חזרה לארץ עם זכייה שדירגה את דויה בעשירייה הפותחת, ועם שותפה חדשה - ענבל שיינפלד, שהגיעה לתחרות עם סטארט-אפ משל עצמה, והחליטה גם לחבור לאביאור. "זה היה כאילו היקום הפגיש אותי שוב עם עצמי, והראה לי שמספיקים נחישות וחלום, ואתה יכול להיות שם".
היום אביאור היא שופטת במאסצ'לנג', ודויה נמצאת אחרי סבב הגיוס הראשון. "עד היום גייסנו 1.5 מיליון דולר. מבחינה מעשית, תוך כשנה וחצי נתחיל לבדוק את המוצר על בני אדם".
לשלוט על הפחדים
היא הבת הצעירה בין שלוש בנות. גדלה ברמת גן לאב יועץ מס ואם מפקחת במס הכנסה. "הייתי ילדת מפתח, אמא שלי הייתה נוסעת הרבה להשתלמויות, וזה היה לי נורא קשה. אני עדיין זוכרת את התחושה, והיא מחלחלת אליי גם היום, כשאני חושבת מה זה עושה לילדים שלי שאני נעדרת הרבה מהבית. מצד שני, לא משנה מה ההורים שלי תכננו, ומה הם בדיוק עושים, מספיק שאגיד את מילות הקסם 'אני צריכה עזרה', והם יעזבו הכול ויבואו. הם אפילו שמו המון כסף בחברה, למרות שהם לא כל כך מבינים את הפטנט והם ממש לא אנשים שישקיעו בסטארט-אפים".
היא מתגוררת בקיסריה עם בעלה רגב טורס, ושלושת בניהם. מעל המיטה תלוי שלט שהוא קנה לה: Follow your dreams. גם כשהיא במצב של עייפות תמידית ומספרת על הקושי, התקיעות, הסירובים והבדידות, היא לא מפסיקה לחייך. החיוך נמחק רק פעם אחת: כשהיא מדברת על אחותה דורית ז"ל, שעל שמה נקרא הסטארט-אפ. "כשהייתי בהריון עם הבן השני שלי, אחותי דורית חלתה בסרטן. תכננו להיות יחד בחופשת לידה, אבל זו הייתה מחלה נורא סוערת, והיא נפטרה נורא מהר.
"כרופאה, בסיטואציה כזו כולם מפנים אלייך את העיניים ומבקשים שאת תושיעי, ובמקרה הזה לא יכולתי. בשנייה שידעתי מה יש לה, ידעתי לאן אנחנו הולכים וכמה זמן יש לה לחיות, וחוץ ממני אף אחד לא הצליח להבין את זה. זה היה אירוע מאוד טראומטי. 15 שנה חלפו מאז, ולא באמת התאוששנו. החיים שלי בעצם מתחלקים ללפני ואחרי".
לפני כשלושה חודשים יזמה קורס ראשון מסוגו בארץ, אולטרסאונד לרופאי אא"ג. "זה אולי נשמע לא מיוחד, אבל השילוב הזה לא היה קיים עד היום. כמה ימים לפני התאריך של הקורס חטפתי על הראש מיו"ר איגוד האולטרסאונד בארץ. היא התקשרה לשאול איך אני מעיזה לעשות קורס כזה. היא אמרה, 'תארי לעצמך שהייתי מביאה מנתחי ראש-צוואר שילמדו רופאי אולטרסאונד לעשות ניתוחי ראש-צוואר, והם היו מתחילים לנתח?
"אז כמובן שזו לא השוואה מתבקשת, אבל אני מבינה שככה היא מרגישה, ואני מכירה היטב את המקום הזה, שלסביבה קשה לקבל את מה שלי מאוד ברור. עדיין, המקום הזה שבו אני צריכה לשכנע הוא מקום שקשה לי. אני מרגישה שקושרים אותי ועוצרים אותי, וזה רעש שאני צריכה להתמודד איתו".
ואת מצליחה לבודד את הרעש?
"היום כן, וזה בזכות הרבה עבודה עצמית. התובנה הכי משמעותית שהגעתי אליה, וגם הצליחה לשנות את חיי, היא שהדברים תלויים רק באיך שאני תופסת אותם ומתייחסת אליהם. שהעניין הוא לא להאשים אנשים כי הם לא מבינים, שמים לי רגליים, מעכבים או תוקעים. כדי להפוך את הגלגל זה לא הם שצריכים להשתנות, אלא אני שצריכה לשנות".
מה מפחיד אותך?
"עד שאחותי חלתה חשבתי שאני לא מפחדת מכלום, וכשהיא חלתה הבנתי שאני מפחדת מהבריאות של הקרובים לי. היום כבר למדתי לשלוט על רוב הפחדים. אפשר לתת לקולות האלה לנהל אותך, ולהסתובב כל היום ברעד, או להבין שאין מאחוריהם אמת. ברגע שלמדתי לזהות שזה הפחד שמדבר אליי, למדתי גם לשחרר אותו".
מייצרת את השקט
סטארט-אפיסט, להגדרתה של אביאור, הוא אחד שנמצא רוב הזמן עם הראש מתחת לאדמה ולמים, מקבל סטירות וקשה לו, "ומדי פעם מישהו מאיר לו את הדרך החשוכה. אני יצרתי סביבי מעגל מצומצם של אנשים בעלי ידע, שמאמינים בי ושאני מאוד סומכת על דעתם.
"בתחילת הדרך, למשל, הבנתי שלפגישות אני לא יכולה ללכת לבד, וחייבת שמישהו יבוא איתי כדי שתהיה עוד אוזן שתשמע מה לצד השני יש להגיד. וזה היה מדהים לגלות, כל פעם מחדש, ששנינו ישבנו באותה פגישה וכשיצאנו ממנה זה היה כאילו שיצאנו כל אחד מחדר אחר. אני בדרך כלל הייתי יוצאת עם תחושה שלילית, וה'חבר' עם תובנות אחרות לגמרי ותחושות חיוביות. עד היום, לפני כל החלטה שאני מקבלת, אני קודם כל שומעת את דעתם. הכוורת הזו של אנשי שלומי היא כוח מניע מאוד חשוב".
ממי את שואבת השראה?
"סבתא שלי, זריפה, נפטרה לפני 20 שנה, ועד היום אני מצטטת משפטים שלה. היא הייתה אישה פשוטה, אבל סופר חכמה ומקדימה את זמנה. הסתכלתי עליה בהערצה. היא הייתה אישה דתית מסורתית ממוצא מזרחי, ולכל אחת מבנות המשפחה שהגיעה לסביבות גיל 30 ולא התחתנה, היא הייתה אומרת: 'למה את לא עושה ילד מחוץ לנישואים?'. היום זה אולי נשמע הגיוני, אבל לפני 30 שנה, מי חשב על זה בכלל, ועוד בבית דתי ומזרחי.
"בשנים האחרונות למדתי גם לעצור, ואני מגלה במקום הזה ניסים ונפלאות. למשל, כבר שנתיים אני לא מתעסקת בעבודה בשבת. לא משנה כמה לחץ יש, בזמן הזה אני עוצרת, מתמקדת במשפחה ומייצרת לי שקט. גיליתי שמתוך השקט נולדים פתרונות שלא הצלחתי לראות תוך כדי העומס. זאת הבנה מכוננת - לא רק שלא צריך לפחד לעצור, אלא שמהרגע הזה צומחות תובנות".
המנהיגות החדשה
"היום מנהלי מחלקות בבתי חולים נמדדים גם ביכולת שלהם להעלות הכנסות ולצמצם הוצאות, והתוצאה היא שאם בעבר המנהלים היו הרופאים הטובים ביותר, היום זה שילוב. בגלל ההתפתחות המאוד מהירה, מי שעומד בראש נדרש לסל הרבה יותר רחב של כישורים וכלים. הוא צריך להיות בעל ראש פתוח, יכולת להשתנות, להבין ולקבל חידושים וחדשנות, ונדרשת לו גם הבנה בטכנולוגיה.
"בעולם היזמות, שהוא מאוד צפוף ורווי, יש המוני סטארט-אפים וכולם זקוקים לכסף. המלחמה פה היא לחדור לליבם של המשקיעים כדי לקבל מימון, וזה בדומה למנהיג פוליטי שמבקש להילחם על לב הבוחר. העניין הוא לא בהכרח מה אתה מציע, אלא איך אתה מציע אותו".
תובנות ליזמית מתחילה
התנהלות בסביבה גברית. "הסביבה היזמית מאוד גברית, ולא קל לה להכיל ולקבל נשים. לאורך הדרך נדרשתי לנפץ הרבה מיתוסים. קולגה אמרה לי לא מזמן שהיא מתגעגעת לשוביניזם הישן, שבו היו אומרים לנשים בפרצוף 'את אישה, את לא יכולה', בניגוד להיום שעדיין לא מאמינים ביכולות שלנו, אבל לא מעיזים להגיד לנו את זה בפנים.
"לשמחתי, היום אני חווה שינוי חיובי. יותר ויותר אני פוגשת את אלו שרואים את האיכות ביכולות הנשיות. גברים שלא מאוימים, מצליחים לראות את זה. ואלו המאוימים הם לא האנשים בשבילנו לצעוד איתם. וזה נכון גם לגבי נשים - ההתנגדות שחוויתי מנשים הייתה ברוב הפעמים אפילו יותר חזקה, והקושי שהן הציבו היה יותר גדול".
ויתורים. "חייבים לעשות תעדוף. אני, למשל, החלטתי שאני לא מקשיבה לחדשות ולא קוראת עיתונים, כי זה מייצר רעש ולוקח תשומת לב. ויתרתי גם על חיים חברתיים, ואני מקווה שמי שאוהב אותי ימשיך להיות חבר שלי למרות ואף על פי. לסרטים והצגות אנחנו לא הולכים, ובאופן כללי כמעט ואין לי שעות פנאי".
בלי חיקויים. "בתחילת הדרך, כשהייתי בחדר ניתוח ניסיתי לחקות את ההרגלים של הרופאים. ואז יום אחד זה הכה בי: אני לא גבר, ואני לא צריכה להיות גבר. מה שאני צריכה לעשות זה לפעול בדרך שלי, גם אם היא לא בדיוק אותו דבר. היום אני אפילו לא פוחדת להתריס בזה, וכשמעירים לי אני עונה: 'אהה, אני אישה, בגלל זה אני עושה את זה ככה'".