דגל ישראל / צילום: שאטרסטוק
הכנסת אישרה לאחרונה את תקציב 2019, שכולל קיצוץ חד של 15% בתקציב משרד החוץ, וסגירה של שבע נציגויות של ישראל בחו"ל. העובדה שמשרד האוצר מחליט כמה נציגויות ייסגרו, מעידה על כך שהסגירה לא נעשית משיקולים מקצועיים או מתוך יעדים דיפלומטיים, אלא משיקולים זרים לכך.
הבעיה היא, שקיצוץ כזה יפגע הן ביחסי החוץ של ישראל, והן גם בנקודה משמעותית נוספת בתפקודו ובתפקידו של משרד החוץ. הקיצוץ מוותר למעשה על הכנסות של עשרות ומאות מיליוני דולרים מסיוע חוץ שישראל מעניקה בעולם.
האינסטינקט הראשוני כששומעים זאת הוא לשאול - "למה אנחנו צריכים לשלוח כסף למדינות זרות?". נראה, שגם באוצר שואלים זאת, שאלה שהייתה מוצדקת אם היה מדובר באמת בשליחת כסף לחו"ל. אך סיוע חוץ הוא לא הוצאה, אלא השקעה שיכולה להניב רווחים מדיניים, תדמיתיים וכלכליים. מבחינת סיוע החוץ שלנו, ישראל ירדה בשנים האחרונות לתחתית מדינות ה-OECD בשיעור הסיוע שהיא מעניקה, רק 0.07% מההכנסה הלאומית הגולמית (הל"ג). בפועל, ישראל כוללת בסיוע החוץ גם הוצאות פנימיות, כמו פרויקט תגלית ותשלומי סל קליטה, כך שהסכום שמוקצה לסיוע חוץ "אמיתי" הוא 20-30 מיליון דולר בשנה, רק 0.05% מהתמ"ג.
ארגון ה-OECD מקדם מנגנוני סיוע חוץ שונים, ומציג את היתרונות הגלומים בהם, כמו רווח כלכלי משותף גם למדינה התורמת וגם לנתרמת.
הארגון מצא כי ניהול סיוע חוץ מוצלח יכול להביא להחזר של 104-150 דולר על כל השקעה של 100 דולר. האפשרויות הגלומות בעולם הפיתוח משכו לתחום שחקנים חדשים ובהם חברות רב לאומיות וגופי השקעות.
זאת לא תיאוריה. מכון אבא אבן לדיפלומטיה בבינתחומי הרצליה, ערך מחקר השוואתי של המודלים המובילים בעולם סיוע החוץ, ומצא שיש מדינות שכבר מחזקות כך את הכלכלה שלהן במאות מיליוני דולרים מדי שנה. במסגרת המחקר נעשתה גם התאמה של אותם מודלים לסביבה הישראלית כדי שניתן יהיה ליישם אותם.
דנמרק, לדוגמה, מדגישה מודל של סיוע חוץ ופיתוח מבוססים ROI - החזר על השקעות; כך שהמדינה התורמת מניבה רווחים כלכליים, מדיניים וגם תדמיתיים. לאחר שהגדירה את יעדי הפיתוח שלה, שתואמים את האינטרסים המדיניים, דנמרק מפתחת תוכניות עם מדינות היעד.
אמנם סיוע חוץ ופיתוח כלכלי הם כלים ל"תיקון עולם", אבל קודם כול ובעיקר הם כלים דיפלומטיים בעלי "עוצמה רכה"; ובעולם גלובלי, כולם מרוויחים מפיתוח כלכלי שתורם ליציבות.
כלל אצבע ידוע קובע, שאסור להגיע למצב של עמידה במקום - כי מי שלא הולך קדימה, הולך לאחור. בכל הקשור לסיוע חוץ, ישראל מידרדרת לאחור בצורה קשה. וכך, מתחום שהיה גאוות המדינה בשנותיה הראשונות, הסיוע הפך לנושא שמקומו הראוי פשוט נפקד ממפת האינטרסים הלאומית.
עדיין לא מאוחר לעצור את התהליך ההרסני של הפגיעה בסיוע החוץ, שגם גוזל מאות מיליוני דולרים פוטנציאליים מקופת המדינה. המתאם בין תקציב שירות החוץ לבין הכנסות לקופת המדינה, הוא לא דבר קל להבנה וליישום במגזר הציבורי. ונראה, כי זהו שורש הפורענות שמאפשר קיצוץ כה משמעותי בתקציבי החוץ של המדינה.
משרדי האוצר והחוץ צריכים לפעול יחדיו, ולהתאים את המודלים המוכחים שתורמים לישראל. זה לא קל, אך זה אפשרי. בעיקר, כאשר המטרה חייבת להיות מוגדרת מראש - קידום הכלכלה הישראלית באמצעות קידום שירות החוץ הישראלי.
● הכותבת היא ראשת תחום דיפלומטיה 2030 במכון אבא אבן לדיפלומטיה במרכז הבינתחומי הרצליה.