קורין אלאל, אביב גפן וחוה אלברשטיין / צילומים: לע"מ- תמר מצפי, מילנר משה, סער יעקב
בשנת 1986, אריק איינשטיין כתב את המילים "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן". זה היה בשיר "יושב מול הנייר", באלבום "אוהב להיות בבית" - מהאלבומים האישיים ביותר של איינשטיין. אוהב וכואב, הוא חש תסכול מהקושי שלו להביע את ביקורתו: "היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו. אני כל-כך עצוב, בא לי לבכות". אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. ההתחלה הייתה מאושרת, החלום התגשם.
"פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", כתב ישראל דושמן את המנון גימנסיה הרצליה, על-פי שיר ביידיש, שנים לפני שהוכרזה המדינה. אומנם המלחמות הכפויות גבו את קורבנותיהן ופצעיהם מדממים עד היום, אבל לצד שירי הזיכרון תמיד לבלבו כאן שירי האהבה - למדינה. בשנות ה-60 וה-70 היו אלה הלהקות הצבאיות שזימרו את שבחי הארץ. "נערה טובה יפת עיניים לנו יש בארץ ישראל, וילד טוב ירושלים - הו מי פילל ומי מילל", שרה להקת פיקוד הדרום ב-72' את המילים של דודו ברק, שהלחין שייקה פייקוב עם הפזמון הידוע: "ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, את יושבה בה וצופה, את צופה בה וזורחת".
ארבע שנים אחר כך, עם אותו שייקה פייקוב (כולל מילים), אילנית שרה את "ארץ ארץ" שפזמונו: "ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. ארץ של העם, ארץ לעולם". ויהורם גאון, ב-77', השתפך בנמלצות בשיר "שלום לך ארץ נהדרת" (שממנו נלקח - עשרות שנים אחר כך השם של תוכנית הטלוויזיה הסאטירית שמוחצת בנחישות מרהיבה קלישאות שכאלה). אילן גולדהירש עיברת שיר של סטיב גודמן, שנכתב בכלל כשיר אהבה לנופי דרום ארצות הברית, ואת התוצאה אפשר לסכם במילותיו: "אין מקום כמו ארץ ישראל".
אף שהמשפט הזה כוון לשבחיה של הארץ, אפשר לפרש אותו גם בנימה הפוכה לגמרי, ואכן, ממש באותן שנות ה-70 נשמעו - ובהתלהבות לא פחותה - גם קולות אחרים. שביעייה מוכשרת אחת של צעירים בוגרי להקת הנח"ל, הלוא היא "כוורת", שרה את "נתתי לה חיי" - שיר מחאה במסווה הומוריסטי, כולל מסרים חתרניים להקמת מדינה פלסטינית ("אחד אומר שנגמרים לו השמיים, שיש מספיק מקום למדינה או שתיים"). ולמרות זאת, רשות השידור הממלכתית בחרה בהם ובשירם לייצג את ישראל באירוויזיון של אותה שנה - 1974. שנה אחר כך כוורת שרה את "מדינה קטנה" עם המילים החרדתיות: "מלחמות, אסונות חולפים בצד. אנחנו בתוכנו, וכל מה שאצלנו, תמיד ניתן למחיקה" (מילים דני סנדרסון).
"אפילו הימים קשים"
כוורת לא היו היחידים בביקורתם. כבר ב-1969 חוה אלברשטיין שרה את "מרדף" - שיר שכתב ירון לונדון והלחין נחום היימן לסרט תיעודי של הבמאי מיכה שגריר, "המלחמה שלאחר המלחמה", שעסק בארץ המרדפים בבקעת הירדן, וגם צעד יפה במצעד הפזמונים. שיר של מהלומות בלתי פוסקות דווקא בשיאם של תיאורים מחמיאים: "ארץ טובה שהדבש בעורקיה - אך דם בנחליה כמים נוזל. ארץ אשר הרריה נחושת - אבל עצביה ברזל". ולמרות אכזריות האבחון, השיר מסתיים בתקווה על תום המרדף: "כן, הוא יבוא"; עם מחויבות אקטיבית לפעול להביאו: "ורגלינו עד אז לא תלאינה לרדוף בעקבי התקוות". האמביוולנטיות הזו בין אהבה כואבת לביקורת נוקבת הגיעה לשיא בשיר "אין לי ארץ אחרת", שכתב אהוד מנור וקורין אלאל הלחינה.
ב-86' הוא התפרסם לראשונה בביצוע של גלי עטרי, ומיד הפך להמנון אלטרנטיבי למדינה ואומץ על-ידי הימין והשמאל כאחד, כל אחד פירש אחרת את מילותיו: "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה, ואזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה". שלוש שנים אחר כך, באלבום "אנטארקטיקה", אלאל שרה את "ארץ קטנה עם שפם" (מילים מאיר גולדברג) - קריקטורה מצחיקה-עצובה על ישראל, שהיא "קליפת בננה על מפת העולם", והוסיפה: "אפילו הימים קשים. יותר קשים מיום ליום".
עם התיאור הזה בוודאי הזדהה גם זוהר ארגוב, ששנה לפני כן, כשהוא מתרומם ושוקע לחילופין בתוך הסמים הקשים, הוציא את אלבומו החמישי, "כך עוברים חיי". עוזי חיטמן כתב לאלבום את השיר "אמריקה שלי", שעוסק בניסיון - שנכשל - לברוח מהארץ, אבל "עבר שבוע לא יותר, שאלתי עד מתי. עליתי על מטוס ישר לארץ אבותיי. נשמתי מלמעלה את ריח אדמתי. צחקתי ובכיתי, חזרתי אל ביתי". וכל זה כי "ארץ ישראל היא אמריקה שלי. האוכל, השפה, וכל החברים... נשים כל-כך יפות והמון שירים".
ובין המוני השירים של שנות ה-80, בלטו אז שני שירים שכתב יורם טהרלב ללהקת פיקוד צפון ב-84': "קום והתהלך בארץ" (לחן יאיר קלינגר) ו"עוד לא תמו כל פלאייך" (לחן רמי קליינשטיין). בשניהם האהבה למדינה כבר מקצינה עד לארוטיות - "יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה" לצד "קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה. פתחי לי שערייך".
אבל המטוטלת ממשיכה להיטלטל אל הכיוון הנגדי. באותה השנה אלי לוזון שר את "איזו מדינה" שכתב עם יוני רועה. במסווה של שיר עליז, המילים מבכות שחיתות שלטונית שמתעללת באזרחים: "לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים. לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס". המילים אקטואליות להפליא לתקופתנו, וכך גם העוולות: "איפה השוויון, איפה החזון, איפה המוסר, איזה ביזיון". רגע לפני שנות ה-90 הזועמות, שלמה ארצי הוציא אלבום כפול, שאפתני ופוליטי, "חום יולי אוגוסט", שזכה להצלחה, ובו בלט השיר הפותח, "ארץ חדשה" עם המילים "יש לנו ארץ, למה עוד אחת". כוורת חוזרת?
"מתים שרים הולכים"
להקת תיסלם, שלצד להקת בנזין הטיחה בשנות ה-80 רוק ישראלי צעיר, התפרקה, והתאחדה מחדש בשנת 90. שיר האיחוד שלה, "פרצופה של המדינה" (מילים יאיר ניצני), ניסה נואשות לדקור את נפיחותו המסוכנת של פוליטיקאי מושחת: "הוא קיצץ בדקה שלושה מפעלים, וארבע מאות איש הפכו מובטלים... הוא קופץ לביקור הורים שכולים. הוא שכח שהטיף בעד מלחמה. הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה". ואיזה כיעור. ואיזה יופי, שלוש שנים אחר כך, השיר "מדינה חמה". מירון מיניסטר הוציא אלבום בשם זה, ששיר הנושא שלו שכתב אורן נאמן הפך להיט, בזכות קליטותו והביקורת המבריקה שלו: "ותמיד קדושים ותמיד סגולה, מלאי אסון מלאי תפילה. ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט אנחנו הורגים. וככל שפחות שמחים, כך יותר חוגגים".
זו הייתה החגיגה הגדולה של הרוק הישראלי, מרובה הלהקות ("איפה הילד", "אבטיפוס", "נקמת הטרקטור", הקספרים ועוד), שדווקא התמקדו בשירים אישיים ופחות בשירי מחאה. היה זה אביב גפן שבלט בשירי המחאה הפרובוקטיביים שלו, כשאחד משיאיו הוא השיר "בוקר טוב איראן" עם הפזמון המפחיד: "בוקר טוב איראן, כאן גרים אנחנו. בוקר טוב איראן, כנראה שתקנו. בוקר טוב איראן, כאן נחיה בפחד. בוקר טוב איראן כאן נמות ביחד".
מאז הגיעו שנות האלפיים אבל דבר לא השתנה. הראפ וההיפ הופ הישראלים הגיעו לכאן כבר בסוף שנות ה-90 עם שבק ס' והדג נחש, ואליהם הצטרפו רבים אחרים. באופן טבעי, הם מתמקדים בשירי מחאה על המדינה ועל המצב, אבל עדיין נקודת המוצא היא כעס שמקורו באהבה. וכך, הדג נחש הוציאה רק לאחרונה אלבום חדש בשם "וולקאם טו איזראל", וכשמו כן הוא, מתרחש כאן - פוליטית וחברתית.
הרוק הישראלי הישן והטוב ממשיך גם הוא. וכך, משינה ששרה בזמנו את "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" התחדשה לאחרונה באלבום "מתים שרים הולכים", ובו הדרישה העקרונית "השמיעו קול" לנוכח המצב במדינה. לצד הלהקות הוותיקות צמחו כאן גם להקות חדשות ומצוינות, כמו "החצר האחורית", שבניגוד להצהרתה המחויכת - "והמשכיל בעת ההיא יידום, והחכם בעת ההיא יסתום", דווקא לא סותמת לרגע, ועם ה"קולגות" שלה מוקיעה את עוולות המדינה. וכמו שהושר כאן לאורך כל 70 שנות המדינה, גם השרים דהיום כואבים וכועסים בלהט של מעורבות ואכפתיות, כלומר באהבה משמחת.
נעמי שמר הגדירה מצוין את הדואליות הזו בשיר "על ראש שמחתי": "אמרה שמחתי - אני אשיר וארקוד עד צאת נשמתי, כי השמחה שלי, היא המחאה שלי, והיא כוחי האמיתי".