דן אריאלי / צילום: Gettyimages ישראל
שנות שלטונו הנוכחי של בנימין נתניהו, תשע במספר, מאופיינות יותר מכל בקיפאון מדיני. נאום בר אילן משנת 2009 כבר נשכח, וגם הקפאת הבנייה בהתנחלויות היא זיכרון רחוק. הישראלים אמנם תומכים בפתרון שתי המדינות, אם מאמינים לסקרים בנושא, אך לא בוחרים במנהיגים שמקדמים אותו או כל פתרון אחר. אם היה צריך לבחור במילה אחת שמשקפת את המצב הנוכחי, כנראה שזו הייתה המתנה - בשני הצדדים. המתנה לפתרון קסם, שספק אם קיים; המתנה לייאוש באחד הצדדים שיוביל לפריצת דרך; המתנה למצב כה מסובך שייטיב עם בעלי עמדה מסוימת, למשל תומכי המדינה האחת.
■ לכל הכתבות בפרויקט ישראל 2048
מה גורם לכך שהישראלים לא דורשים קידום הליך מדיני? לדברי פרופ' דן אריאלי, שעוסק בכלכלה התנהגותית, ניתן לבחון את הנושא באמצעות התחום של קבלת החלטות ופסיכולוגיה. "הדבר הראשון שגורם לקושי במציאת פתרון הוא 'הסטטוס קוו' (ברירת המחדל), כלומר העדפה של אנשים למצב הנוכחי על פני בחירה באופציות אחרות. כל דבר שבו לא צריך לשנות כלום קל יותר לאנשים", אומר אריאלי בראיון טלפוני ל"גלובס".
"בוא נדמיין עולם הפוך, שבו ברירת המחדל היא אחרת - יש הסכם כלשהו עם הפלסטינים, אך אין שקט - מדי פעם יש פיגועים, הרוגים בצד שלנו ובצד שלהם, אבל כן קיים הסכם. האם אתה חושב שבמצב כזה אנשים היו קוראים לביטול ההסכם ותומכים בחזרה למצב של מלחמה? למרות שזה לא מצב אידיאלי, אני חושב שאנשים לא היו רוצים לוותר עליו. התרגיל המחשבתי הזה מלמד אותנו שחלק גדול מהסיבות לקיפאון נובעות מזה שאנחנו לא רוצים לשנות את המצב הקיים".
אריאלי אומר כי הדבר מתחבר גם לחרטה. "אם אנחנו נשארים בברירת מחדל - קשה לנו להתחרט על זה. כשאנחנו יודעים שהייתה אופציה נוספת, אנחנו נוהגים לעשות השוואה בין מה שעשינו לבין מה שהיינו יכולים לעשות. אם אין לנו אופציה נוספת בראש, אז אין חרטה. למשל, אדם נוסע כל בוקר בדרך מסוימת מהבית למשרד. יום אחד הוא החליט לנסוע בדרך אחרת, ועץ נפל לו על האוטו - הוא ישאל את עצמו: 'למה לא נסעתי בדרך הרגילה?'. אם היה נוסע בדרך הרגילה והיה נופל עליו עץ, הוא לא היה מרגיש חרטה.
"בוא נחזור לתחום המדיני - אם המנהיגים יחתמו על הסכם ביום מסוים, אז הם יכולים לבקר את עצמם. אבל אם הם לא יחתמו - הם לא יגידו לעצמם: איך ב-15 באפריל לא חתמתי על הסכם? אנחנו מתרגזים על המנהיגים שלנו שהם לא עושים כלום, אבל לא יכולים להתמקד בתאריך ספציפי, ולכן חרטה היא משהו לא סימטרי".
נקודת האל-חזור היא דבר חמקמק, אבל מי שמאמין בפתרון שתי המדינות היה יכול לדרוש הקפאה של ההתנחלויות כדי לא לטרפד הסכם עתידי.
"גם כאן הסיבה היא ברירת המחדל. נגיד שיש נתניהו א' ונתניהו ב', בשני יקומים שונים - הראשון מחליט להקפיא את ההתנחלויות והשני לא. אל מי מהם יש יותר סיכוי שנבוא בטענות? אל זה שהקפיא את ההתנחלויות. כי למי שלא עשה כלום קשה יותר להגיד - איך לא ראית את זה? אל נתניהו שהקפיא את ההתנחלויות אפשר לבוא בטענות - למה ההקפאה הייתה כל כך מקיפה, למה לא התנית את ההקפאה בקבלת תמורה מהצד מהפלסטינים וכו'".
אז איך בכל זאת נחתמו בעבר הסכמי שלום - גם בישראל וגם במדינות אחרות?
"אני לא אומר שזה בלתי אפשרי, אלא שהכוחות נגד הם מאוד מאוד חזקים. אלו כוחות שמאוד קשורים לברירת מחדל ולחרטה לא סימטרית. צריך מנהיג מאוד חזק שמוכן שאנשים יבואו אליו בביקורת. אם מנהיג מפחד מביקורת או לחלופין מאוד חשוב לו לשמור על הכיסא שלו - זה מאוד מקטין את הסיכוי שהוא יהיה מוכן לעשות הסכם שלום".
אתה מזהה את זה אצל המנהיגים שלנו?
"בוודאי. דרך אגב, אצל כל המנהיגים, אבל זאת מגמה מאוד חזקה אצל המנהיגים שלנו. אני גם חושב שזה קרה לערפאת - הוא הבין לאחר הסכם אוסלו, שהאופן שבו הוא ייזכר בהיסטוריה יכול מאוד להשתנות".
"ליצור אמון, ליצור אפשרויות"
"נישואין אלו חוזים לא שלמים, כלומר לא ניתן לדעת מראש מה יהיו כל התרחישים. אנשים משתנים, צרכים משתנים, ובכל זאת אנשים מחליטים להיות ביחד לתמיד, לטפל ולדאוג אחד לשני. אותו דבר בהסכמי שלום. אי אפשר לדעת אם יקום ארגון טרור שינקוט דרכי פעולה חדשות. לכן אנחנו צריכים לסמוך על הצד השני. כרגע האמון שלנו הוא בשפל המדרגה. אנחנו לא מאמינים לממשלה שלנו, ולא מאמינים לצד הפלסטיני. אצלם זה אותו דבר. לכן לדעתי לא צריך לעבוד רק על הסכם, אלא גם על יצירת אמון, כבר עכשיו", אומר אריאלי.
אריאלי גם מתייחס ליכולת של אנשים ומדינות ליצור לעצמם אפשרויות הצלחה. "אנשים עם מזל אלו אנשים שמנסים דברים חדשים. למשל, יש שני שחקני כדורסל: הראשון זורק לסל רק כשהוא בטוח שיצליח, וקולע פעמיים מתוך שני ניסיונות. השני זורק 20 פעם וקולע מחצית מהזריקות. כלומר השני מצליח יותר, גם אם האחוזים שלו יותר נמוכים. אבל החיים הם לא משחק כדורסל שבו התוצאה היא בינארית. התהליכים האמיתיים ארוכים יותר. אנחנו לא זורקים לסל אלא מתחילים כל מיני יוזמות, ואז אנחנו יכולים לזהות לאיזה יוזמות יש יותר סיכוי ולאילו פחות.
"איזה יוזמות אפשר לעשות? יש המון. יוזמות כלכליות, פארק תעשייה שיתופי פעולה עם עזה, פרויקטים משותפים באוניברסיטה ועוד. הרעיון לחכות עד שיהיה את הפתרון האופטימלי לשלום ורק אז נזרוק לסל - הסיכוי הוא מאוד נמוך. צריך ליצור אפשרויות. אלה לא חייבים להיות פתרונות לטווח הארוך או פתרון לכל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא משהו זמני, חלקי. אם ננסה, יש סיכוי שנשיג דברים. האידיאל הוא שהמנהיגים הם אלה שייזמו כי רק להם יש כוח לעשות דברים בקנה מידה גדול, אבל כמובן, אם הם לא יוצרים - אנחנו צריכים לעשות את זה".
בעבר לא התעסקת בנושא המדיני. מה גרם לך להתחיל לעשות זאת?
"גם היום אני לא עושה את זה הרבה. כשהתחלתי את דרכי לפני הרבה שנים כמדען של קבלת החלטות, התעסקתי בכל מיני החלטות קטנות. עם השנים התחלתי להבין טוב יותר את ההשפעה והדמיון גם על החלטות יותר גדולות, וגם התחלתי לרצות להשפיע יותר".
"כן שלום, אבל לא כרגע"
אריאלי נותן דוגמה נוספת שמשקפת איך החשיבה לטווח קצר של המנהיגים פוגעת ביכולת שלהם להגיע להישגים בתחום המדיני. "מישהו בא יום אחד לחבר שלו במחלקה והציע לו להטיל מטבע - אם ייצא עץ, החבר ייתן לו 100 דולר. אם ייצא פלי, הוא ייתן לחבר 120 דולר. החבר לא רצה לשחק והסביר כי הכאב על הפסד יהיה גדול יותר מהשמחה על רווח, אף על פי שהרווח גדול יותר. 'אם אני צריך ללכת הביתה ולספר לאשתי שהפסדתי 100 דולר, זה יגרום לי להרגיש גרוע', אמר החבר. ואז אותו אדם שאל את החבר: 'ואם אני אציע לך לשחק 3,000 פעמים?' והחבר השיב שכן היה משחק. זה אומר שאנחנו חושבים כל פעם על טווח קצר ונרתעים, אך אם היינו חושבים לטווח ארוך - כן היינו מוכנים לקחת את הסיכון.
"צריך לחשוב ככה גם על הסכם שלום - בכל יום אדם יכול להחליט שהוא לא רוצה את הסיכון הגלום בהסכם. ואולם אם היו שואלים אותו - האם אתה רוצה מלחמה עד סוף הדורות, זה היה גורם לו להבין שהוא לא רוצה לחיות ככה. כשאנשים אומרים, 'אני רוצה שלום, אבל לא כרגע, אני לא מוכן לקחת את הסיכון', זה בעצם שקול לאמירה 'אני לא הולך לעשות את זה'".
מה יגרום לאנשים להבין שהם מדחיקים את הנושא?
"אני לא בטוח שאפשר להגיד שהם מדחיקים. אולי זאת דחיינות. יש מה שנקרא 'נקודת החלטה' - הניסוי הכי טריוויאלי זה כשנותנים לאדם בקולנוע פופקורן, בכלי אחד גדול או בארבעה כלים קטנים. כמות הפופקורן זהה. מה שרואים זה שאנשים אוכלים פחות פופקורן כשהם מקבלים אותו בארבעה כלים. הם מפסיקים בין אחד לשני. יש לפעמים נקודות מעבר, נקודות החלטה - שבהן אנחנו מחליטים אם אנחנו רוצים להפסיק או להמשיך. אני לא חושב שזה להדחיק, הבעיה ידועה. אבל אנחנו לא רוצים לקבל החלטות ואנחנו צריכים ליצור איזשהו מנגנון שיכריח אותנו לקבל החלטה.
"למשל, אני חושב שאם היינו יכולים להגיד: יש חלון הזדמנויות עכשיו, צריך להחליט אם לסגור אותו או לא, והחלון הבא ייפתח עוד 10 שנים - זה היה גורם לנו להחליט. לכן אני לא חושב שזאת הדחקה אלא ההבנה שאנחנו בנקודת החלטה כל הזמן ואנחנו לא צריכים להתעלם מזה".