ערבים בירושלים / צילום: shutterstock
איש מבין הוגי ומתכנני חוק תאגידי המים והביוב לא היה ערבי או דרוזי. הקביעה הזאו לא נבדקה ברשומות הכנסת ולא נבדקה בגוגל. אבל היא נאמרת בביטחון, שכן השלכותיו של החוק על המגזר הלא יהודי כה הרסניות, שברור לחלוטין שהן כלל לא נבחנו במהלך הכנתו. איך? החוק מחייב הקמתם של תאגידי מים וביוב וקובע לשם כך כללים ומגבלות וכך יישובים לא יהודים רבים פשוט לא מצליחים להקים תאגידים, בגלל המגבלות שאינן תואמות את נתוניהם (למשל, מספר תושבים מינימלי של 60 אלף). כך למשל, ביישובים הדרוזיים שעל הכרמל, דליה ועוספיא, ניסו במשך שנים להתחבר לתאגידי ביוב של ערים ומועצות אחרות, אך נענו בשלילה.
■ לכל הכתבות בפרויקט ישראל 2048
לכן לא הוקמו בהם תאגידים, לכן תשתית הביוב שלהן קורסת ומזהמת, ולכן אין אפשרות לתת היתרי בנייה לבתים חדשים, שכן אין תאגיד חוקי שבסמכותו לתת היתר כזה. התוצאה: יותר מ-6,000 בתים נבנו ביישובים אלה ללא היתר, פשוט כי אין אפשרות אחרת. התמונה זהה בעוד יישובים רבים אחרים במגזר הערבי. זו לא הסיבה היחידה לתופעת הבנייה הבלתי חוקית במגזר, אבל היא מסבירה לפחות חלק ממנה.
האשם חוסיין, שסיים לא מכבר את כהונתו כמנכ"ל המשרד לשיתוף פעולה אזורי, אומר כי הסיבה לכך היא שאף אחד לא היה שם להסביר למכיני החוק בכנסת ובממשלה את הנתונים הייחודיים ליישובים במגזר הלא יהודי. הנה עוד דוגמה: כביש 85 בגליל מחבר בין עכו לצומת עמיעד, ובשנים האחרונות שופץ ללא הכר והפך לדו-מסלולי בכל כיוון עם גדר הפרדה ותאורה. אלא שבקטע אחד, זה שבין כרמיאל לכפר ראמה, בכביש 85 יש רק מסלול אחד לכל כיוון. למה? ככה. חוסיין, תושב ראמה, אומר כי הבעיה נעוצה בתכנון, או ליתר דיוק בהיעדר הקשר בין המתכננים לבין המצב בשטח. בפניותיו אל משרד התחבורה התברר כי הם לא שמעו ולו נציג אחד של תושבי האזור הלא יהודים, לא הביאו בחשבון את גודל האוכלוסייה ואת צרכיה. התוצאה: נסיעה בת דקות ספורות בכביש פתוח הפכה ברבות משעות היממה לפקק מתמשך בן ארבעים דקות ויותר.
"החלטות שמהוות בכייה לדורות"
ראש הממשלה בנימין נתניהו צוטט פעם כאומר: "אם אתה מנכה את הערבים והחרדים ממדדי האי-שוויון - אנחנו נמצאים במצב מצוין...". נתניהו, שהשיקול הכלכלי היה חשוב לו תמיד, יודע כמובן שאי אפשר להפריד, ושחשיבות שיפור מצבו הכלכלי ושילובו של המגזר הלא יהודי בכלכלת ישראל חשובים לאין ערוך למדינת ישראל. זו הסיבה העיקרית שהממשלות בראשותו הן מובילות השינוי העיקריות בנושא, כולל גולת הכותרת - תוכנית החומש למגזר שהתקבלה לפני שנתיים. הפערים גדולים אבל צמצומם בר ביצוע, אלא שאחד מהמכשולים העיקריים בדרך לכך הוא היעדרם של נציגי המגזר ממוקדי קבלת ההחלטות, אפילו מוקדי קבלת ההחלטות בענייניהם שלהם.
לאחר בחירות 2013 הקים נתניהו את צוות 100 הימים ובו עשרות פקידים בכירים, אנשי מקצוע מהאקדמיה, אנשי עסקים וכלכלנים במטרה לגבש עקרונות אסטרטגיים ליישום מעשי במדיניות הממשלה. מתוך קרוב ל-100 משתתפים נמנה רק לא יהודי אחד, האשם חוסיין, שהיה אז איש משרד ראש הממשלה. לקראת סיום עבודת הצוות הגיע לכמה מהדיונים גם איימן סייף, כלכלן שעבד גם הוא במשרד ראש הממשלה.
"זו רק הדוגמה לכך שבעת קבלת ההחלטות החשובות ביותר עבור הציבור הלא יהודי בישראל, נציגיו של ציבור זה נעדרים ממנו, והדבר גורם להחלטות הנוגדות את המצב בשטח, ולעתים מהוות בכייה לדורות, כמו במקרה כביש 85", אומר חוסיין, "מי שלא מיוצג - פשוט נדפק". בתפקידיו השונים במשרדי הממשלה ובראשם כמנכ"ל המשרד לשיתוף פעולה אזורי, הוא נוכח לראות שאין כמעט מעורבות של נציגי המגזר בתכנון הכללי בישראל, וזה נובע מהיעדרם מהמשרות הבכירות, מהפקידות הבכירה. הוא מוסיף, כי גם אם יש נציגים כאלה הם לעתים ממודרים ממוקדי קבלת החלטות בנושאים המוגדרים "רגישים". חוסיין מעיד עם זאת, כי בהכנת וביצוע תוכניות הנוגעות ישירות למועצה או עיר, ראשי היישובים מעורבים יותר, הן בתהליכי קבלת ההחלטות והן בביצוען.
כיום לאחר סיום תפקידו של חוסיין, הפקיד הערבי הבכיר היחידי בממשלה הוא סמנכ"ל במשרד המשפטים. בממשלה מכהן שר לא יהודי, איוב קרא שר התקשורת.
סייף, ערבי-ישראלי תושב ערערה, נכנס לשירות המדינה ב-1994 כאשר ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל ביקש לשנות את התמונה, והורה על קבלת 30 אקדמאים ערבים למשרות ממשלתיות. סייף החל לעבוד ככלכלן במשרד הכלכלה ובתפקידו האחרון כיהן כמנהל הרשות לפיתוח כלכלי של מגזרי המיעוטים. לדבריו, נוכחותם הדלה של פקידים בכירים ערבים מעידה כי הממשל בישראל עדיין לא מצליח לעכל קידום של עובדיו הערבים. יש תקרת זכוכית מוחשית, הוא אומר, ורבים מהפקידים הערבים כלל לא ניגשים למכרזים על משרות בכירות מתוך הבנה כי אין להם סיכוי לקבל את התפקיד, ואת זה צריך לשנות. המעורבות הפוליטית באיוש משרות בכירות מקשה עוד יותר, שכן יש מעט מאוד ערבים במפלגות השלטון שמהן באים שרי הממשלה.
סייף מצביע על עוד מוקד בעייתי - התכנון הפיזי של היישובים הערביים וסביבתם. אין כמעט בכלל נציגות ערבית בוועדות התכנון המחוזיות, ובוודאי לא בגופי התכנון הארציים, המועצה הארצית לתכנון ובנייה, ורשות מקרקעי ישראל. הגופים הללו קובעים את ההחלטות הכי משמעותיות בתחומם כמעט בלי לשמוע את נציגי האוכלוסייה, ויתרה מכך - בוחרים משרדי אדריכלות ותכנון רק מהמגזר היהודי, כאלה שלא בהכרח מבינים את אופי וצורכי החברה הערבית. "אנחנו לא במשחק", הוא מסכם.
עוזר פקיד בכיר במגזר הציבורי, ערבי-ישראלי, אומר בנוגע לכך: "יושבים להם כמה פקידים בירושלים או בתל אביב, מוקפים יועצים ומקורבים, כולם מאותו שטאנץ, שוכרים חברת תכנון או ייעוץ מאזור המרכז ואחרי כמה ישיבות מחליטים החלטות עם השפעה מכרעת על תושבי הפריפריה ובכללם הפריפריה המגזרית, האוכלוסייה הלא יהודית של ישראל".
לדברי סייף, בעשור האחרון יש שינוי של ממש במדיניות הממשלה ושיאו בהחלטה 922, תוכנית החומש המקצה 15 מיליארד שקל שמטרתם העיקרית צמצום הפערים מהמגזר היהודי. סייף, האחראי על יישום התוכנית, אומר כי ההתחלה הייתה לא קלה אבל בחודשים האחרונים ניכרת תזוזה, התכנון מתקדם ועמו ההסדרה של קרקעות ומבנים, ואפילו הרחבה של ממש בשטחי השיפוט של מועצות ערביות.
תוכנית החומש הזו מעידה גם על השינוי בגישת הממשלה. לראשונה השתתפו בקביעת עקרונות התוכנית האסטרטגית הזו הן חברי כנסת (אחמד טיבי ואיימן עודה) והן פקידים בכירים דוגמת סייף, ועמם כמה מראשי השלטון המקומי הערבים. בתוכנית עצמה הוקצה מימון להתמקצעות והכשרה של אנשי הרשויות המקומיות הערביות, מתן כלים ויכולות לתכנון נכון, שימוש בתקציבים ועוד.
"הממשלה צריכה להסתכל על החברה הערבית כנכס ולא נטל, כמנוע צמיחה של המדינה, וזה יוביל לשינוי תפיסה ולקידום האמיתי של המגזר ושל המדינה", אומר סייף. החזון שלו הוא למצוא את התחומים שבהם למגזר הערבי יש יתרון יחסי, כמו למשל מקצועות פארמה ומקצועות פרא-רפואיים שבהם יש אלפי אנשי מקצוע ערבים, ולהכריז עליהם כבעלי עדיפות לאומית בתחום, כפי שנעשה עם באר שבע שהוכרזה עיר הסייבר.
"לצערי היעד לא נמצא בראש סדר העדיפויות של ראשי הציבור הערבי", הוא מעיד וקורא לראשי המגזר להוביל את השינוי, להכניס אנשי מקצוע לגופי ממשל ולקדם ערבים-ישראלים לתפקידים בכירים, כפי שניסה לעשות ח"כ אחמד טיבי, שעמד בראש ועדה פרלמנטרית שחקרה מ-2008 את בעיית קליטת העובדים הערבים במגזר הציבורי.
טיבי, שהקים לאחרונה עוד ועדה בכנסת שתעסוק באותו נושא, מעודד מהכפלת אחוז המועסקים הערבים בשירות המדינה - 10% כיום לעומת 5% בלבד בשנת 2010 . "הפעם נעסוק במשרות הבכירות", הוא מבטיח, "שם מתקבלות ההחלטות ואנחנו רוצים וצריכים להיות שותפים להן".
הוא מציג את הנתונים העגומים שלפיהם רק 2% מעובדי הכנסת ערבים, ורק 2.5% מהעובדים במוסדות האקדמיים בכל הרמות הם ערבים. לפי דוח נציבות שירות המדינה, האוכלוסייה הערבית מהווה היום רק 3.2% מהסגל הבכיר בשירות המדינה בכללותו (דרגות 44 ומעלה); ורק 5.3% מ"סגל תיכון" (דרגות הביניים הגבוהות, 42-43, שמהן מקודמים עובדים לסגל הבכיר) - כרבע ממשקלם היחסי באוכלוסייה בישראל.
לדברי טיבי, ההיעדרות מתהליכי קבלת ההחלטות במישור התכנוני-אסטרטגי בישראל גורמת לכך שניתן אולי מענה לצרכים עכשוויים, אבל הם לא עוסקים בתכנון עתידי אמיתי. טיבי היה מהשושבינים של תוכנית החומש הממשלתית, ולדבריו אי-השילוב הכלכלי של המגזר הערבי עולה למשק הישראלי כ-40 מיליארד שקל בשנה.
על הנתון הזה סומכים את ידיהם גם אנשי משרד האוצר. אחד מבכירי המשרד אומר ל"גלובס": "זו לא רק התדמית והנתונים המוצגים מול העולם ומשפיעים בין השאר על הדירוג הבינלאומי שלנו. זו הזדמנות אדירה לתוספת צמיחה של קרוב לאחוז בשנה, אם אכן נדע לסגור את הפער בין המגזרים, ונבין את הדרך לעשות כן בסיוע אנשי מקצוע בכירים מתוך המגזר, כאלה שיבנו את הגשר הנכון לשילוב הכלכלי הזה".
למי דואגים הח"כים הערבים?
נהוג לבקר את חברי הכנסת הערבים כי הם עוסקים בענייני הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלבד ומגינים בעיקר על הפלסטינים תושבי השטחים במקום על בוחריהם. סקר שפורסם לפני הבחירות האחרונות הראה שגם בוחרים אלה, הערבים-ישראלים, חושבים כך על נציגיהם. אלא שמחקר של נעמי היימן-רייש מהאוניברסיטה העברית מגלה שזה לא ממש מדויק.
מהמחקר עולה, כי חברי הכנסת הערבים פעילים בחקיקה במגוון רב של נושאים, רבים מהם הנוגעים לתחומים החשובים למגזר שאותו הם מייצגים, אבל לא רק שם. רוב החקיקה שהם הובילו או השתתפו בה הייתה בנושאים חברתיים ותקציביים, ורובם עוסקים בבעיות המעסיקות את המגזר שלהם. את העניינים הפולייטים-מדיניים הם משאירים לנאומים ולהצהרות, שהפרובוקטיביות שלהם באוזניים ישראליות ממסגרת את תדמיתם כנציגי הפלסטינים יותר ממייצגי הערבים-ישראלים.