הנשיא טראמפ וראש ממשלת יפן אבה / צילום: רויטרס
במרוצת השנה ורבע האחרונות עמדנו פחות או יותר על העיקרון המנחה של מדיניות החוץ האמריקאית תחת הנשיא דונלד טראמפ: השורה התחתונה. לא רק במובן המטאפורי של אינטרסים ושל טובות הנאה, כי אם מילולית - הכנסות לעומת הוצאות.
זו כמובן תוצאת הרקע העסקי של טראמפ, אבל זו גם תוצאה של חוסר עניין בצדדים אחרים של המערכת הבינלאומית. הוא חף בהחלט מסנטימנטים, אולי גם מפני שהוא ממעט לדעת. יש לו בוודאי הרבה מידות תרומיות, אבל סקרנות היסטורית ותרבותית כנראה אינה אחת מהן. הוא אינו נוח להתפעל משיקולים של בריתות היסטוריות, "יחסים מיוחדים", התחייבויות מוסריות.
עולם בטוח
בארה"ב מתפרסמת עכשיו ביוגרפיה של הנשיא וודרו וילסון, במלאות מאה שנה לכניסת ארה"ב למלחמת העולם הראשונה. שמה הוא "המורליסט", זאת אומרת איש המוסר. וילסון רצה כמובן לנצח במלחמה לטובת האינטרסים של ארה"ב, אבל הוא גם רצה לכונן סדר עולמי חדש על עקרונות של צדק ושל הגינות, עם מכניזמים ליישוב סכסוכים בדרכי שלום. הוא קיווה למנוע את הצורך במלחמת עולם נוספת. אנחנו יודעים את השיעור המבהיל של כישלונו - אבל הוא הכניס ממד חדש למדיניות החוץ של ארה"ב. 25 שנה אחריו, האיש שכיהן כסגן שר הצי בממשלו, פרנקלין רוזוולט, אמנם הניח את היסודות לסדר עולמי חדש.
אנחנו יודעים עד כמה הנשיא טראמפ ממעט להחשיב את הסדר הזה ואת יסודותיו. התיימרותם של הנשיאים וילסון ורוזוולט ליצור "עולם בטוח בשביל דמוקרטיה" אינה מדברת אל לבו, ואינה מדברת אל לבם של מיליוני אמריקאים. טראמפ מעורר לא פעם את הרושם שחברתם של דיקטטורים, או לפחות של מנהיגים בעלי נטיות סמכותניות (אותוריטריות), נעימה לו יותר מחברתם של מנהיגים דמוקרטיים ליברליים.
השבוע עומדים לסור אליו הקנצלרית של גרמניה ונשיא צרפת, כדי לדבר על עתיד הסדר העולמי. כלפי אנגלה מרקל הוא הפגין צינה גלויה בעבר. כימיה טובה יותר התפתחה בינו לעמנואל מקרון, אבל ברור למדי שהגלובליזם הליברלי של מקרון הוא לצנינים בעיניו.
הפסגה החשובה
הפסגה החשובה ביותר הממתינה לטראמפ, ומתיישבת עם הדרמה והפומפוזיות של אישיותו, היא זו שעדיין לא נקבע לה תאריך: עם רודן צפון קוריאה, קים ג'ונג און. הכוונה לערוך אותה הוכרזה לפני חודש וחצי. ספקות ליוו את ההכנות, ובמהלכן הנשיא הדיח את מזכיר המדינה שלו ואת היועץ לביטחון לאומי, שהיו חשודים בעודף פרגמטיות ובנטיות גלובליסטיות.
והנה, בסוף השבוע שעתה זה הסתיים, התחזקה מאוד הסבירות של פסגה עם קים. צפון קוריאה הודיעה שהיא מסיימת את ניסוייה הגרעיניים, סוגרת את אתר הניסויים, ומוכנה לדון בפירוז גרעיני של חצי-האי הקוריאני. זו הייתה התפתחות פתאומית, והיא קשורה כנראה פחות בפיסגה עם טראמפ ויותר בפיסגה המתקיימת השבוע בין קים של צפון קוריאה לבין מון ג'יי-אין, נשיא דרום קוריאה. אבל הודעת הצפון נותנת טעם לפיסגה עם טראמפ. פירושה הוא שיש סיכוי של ממש להסכמה, לא רק ללחיצת ידיים.
שיכוך המתח בקוריאה ישמח כל לב, בייחוד לבבות בצפון מזרח אסיה. אבל בעלות בריתה ההיסטוריות של ארה"ב עוקבות אחרי ההתפתחויות בשיעורים לא מבוטלים של דאגה, בייחוד יפן, דרום קוריאה עצמה וצופות קצת יותר מרוחקות בים סין הדרומי ובאוקיאנוס השקט. הן מנסות להבין מה מנחה את טראמפ חוץ מרצונו הלגיטימי בהחלט להוציא נשק גרעיני בין-יבשתי מידי עריץ קפריזי, המאיים להשתמש בו נגד יעדים בתוך ארה"ב.
מכיר? מתעניין? מחשיב?
הדאגה הזו הביאה את ראש ממשלת יפן אל מועדון הגולף הפרטי של משפחת טראמפ בפלורידה בשבוע שעבר. יפן רוצה לדעת אם טראמפ יעמוד גם על צורכי הביטחון הלאומי שלה בשיחות עם קים. האם הוא מכיר בצרכים האלה? האם הם מעניינים אותו? האם הם חשובים בעיניו?
לשון אחר, האם יפן היא שותפת עסקים לעת מצוא, שיתרונה במאזן המסחרי עם ארה"ב (69 מיליארד דולר בשנה) חוזר ומעצבן את הנשיא, או שהיא שותפה אסטרטגית בהגנת העולם הדמוקרטי מפני המעצמות הטוטליטריות והסמכותניות? זה היה מקומה מאז הושבה לה עצמאותה, לפני 70 שנה. הואיל והחוקה שהעניקו לה האמריקאים אסרה עליה החזקה של צבא מן המניין, היא הסתמכה על מטרייה אמריקאית. טראמפ אמר במרוצת מסע הבחירות שלו, כי מוטב שהיפנים והדרום קוריאנים יתחילו לדאוג לעצמם במקום להסתמך על שירותיה הצבאיים של ארה"ב.
יתר על כן, הנשיא מלא טענות כרימון על מצב הסחר עם בעלות הברית הצפון-מזרח אסיאניות. הוא סירב למשל לפטור את היפנים ממכסי עונשין שהטיל באחרונה על יבוא פלדה ואלומיניום. הוא העניק פטור כזה לאירופים ולדרום קוריאנים. היפנים חרקו שיניים. ההערכה בוושינגטון היא שהנשיא מנסה לכופף את זרועה של יפן, כדי שתסכים לחתום על הסכם סחר דו-צדדי עם ארה"ב. היפנים אינם להוטים, כלכלתם נמצאת במשבר מערכתי זה רבע מאה. חשיפה מוגברת שלה לתחרות אינה מתיישבת עם צורכיהם.
חוץ מזה, יצוא הרכב שלהם לארה"ב גואה לשיאים היסטוריים: הוא הוכפל בשש השנים האחרונות, וגדל ב-10% ברבע הראשון של השנה. הנתונים האלה הם לצנינים בעיני טראמפ, ומשאירים את יפן ללא "שורה תחתונה".
זיכרונות משנות ה-80
"יפן שולחת אלינו מיליוני ומיליוני מכוניות", הכריז טראמפ ביום ד' שעבר במסיבת עיתונאים משותפת עם אבה, "ואנחנו נמנעים למעשה מלהטיל עליהם מסים. ואנחנו איננו שולחים מוצרים רבים בגלל הגבלות סחר". אלה דיבורי פתיחה אפשריים למלחמת סחר, ערב מהלך דיפלומטי גורלי הנוגע לעצם קיומן של שותפות הסחר.
טראמפ התחיל לבקר בחריפות רבה את סחר החוץ של ארה"ב עוד בשנות ה-80 של המאה שעברה, כאשר המחשבות הנשיאותיות הראשונות התחילו להתגנב אל מוחו. שנות ה-80 היו זמן השיא של הגאות הכלכלית ביפן, והון יפני הציף את כל שוקי העולם. היפנים קנו מכל הבא ליד באמריקה, בייחוד נדל"ן, אבל גם נכסי תעשייה ותרבות. הם איימו לכבוש את הוליווד. בימים ההם, אמריקאים חשבו את יפן לאיום הגדול ביותר על עליונותם הכלכלית. הימים ההם חלפו לבלי שוב, אבל תבניות מחשבה ודיבור נטבעו בדור שלם.
מה יהיה אפוא? איזה מקום נועד ליפן ולדרום קוריאה במערכת השמש של טראמפ? האם הן יהיו בעלות ברית? ידידות? שותפות? יריבות? אויבות? מוטב לזכור, כי טראמפ חושב ליתרון את חוסר היכולת של זרים לחזות את מעשיו. הוא אינו מחשיב יציבות ואורך טווח ביחסים הבינלאומיים, אולי מפני שלא החשיב אותם בקשרי עסקים, או אפילו בקשרי משפחה. ליפנים ולדרום קוריאנים יש סיבה לדאוג, ואולי להרהר באלטרנטיבות.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny