החלטת שופט / צילום: Shutterstock
אני מציע לבטל את זכות הערעור, שהפכה לחסרת משמעות, לאות מתה.
יש בישראל מערכת בתי משפט מפוארת. רוב-רובם של השופטים עובדים בחריצות ובמקצועיות, אך כורעים תחת הנטל. למרות זאת, מהצד של האזרחים המתדיינים מול בתי המשפט ועורכי דינם, התחושה היא שהמערכת המשפטית איננה עונה על מלוא ציפיותיהם ואף גורמת לתסכול. למעשה, הזכות הקיימת בשיטתנו המשפטית לערער על פסק דין שניתן בערכאה הראשונה, כמעט ואיננה מתממשת.
הדיון בתיקים נמשך יותר מדי זמן. לאחר מספר שנים של דיונים בבית משפט של הערכאה הראשונה (שלום או מחוזי), ממתינים בסבלנות אין-קץ לקביעת מועד הדיון בערעור. רוב-רובם של הערעורים (במחוזי או בעליון) אינם מתקבלים, או שהם נידחים, או שהשופטים (בתיקים אזרחיים) "ממליצים" למערער לחזור בו ולמחוק את ערעורו, אחרת יוטל עליו תשלום הוצאות משפט. הערעורים הפליליים נדחים כמעט באופן קבוע.
אם זה המצב (וזה המצב), מה הטעם בקיום הזכות לערעור בשיטה הנוכחית? מדוע להעמיס על מערכת המשפט את המטלה של דיון-כביכול בערעורים, כשהסיכויים שהערעור ישנה את תוצאת פסק הדין של הערכאה הראשונה קלושים?
אדגים מניסיוני בתיק שיכול לאפיין את הבעייתיות שנוצרת בערעורים: תיק אזרחי נדון בבית משפט מחוזי במשך כ-7 שנים. נשמעו עדים רבים (כולל מומחים שהובאו להעיד מחו"ל), הוגשו מאות מסמכים, הוקלדו למעלה מ-1,000 עמודי פרוטוקול. התיק היה "שווה" למתדיינים עשרות מיליוני שקלים.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי היה קשה לשני הצדדים, שהגישו תביעות הדדיות זה נגד זה, ותביעותיהם נדחו. אולם, הם חשו שהכרעת הדין החמיצה את חקר האמת ופסקה תוצאה לא צודקת. הערעור, שהוגש לבית המשפט העליון על-ידי שני הצדדים, היה כרוך בהגשת מאות עמודים של טיעונים ועשרות מוצגים. הערעור המתין לזמנו כשנתיים.
ביום הדיון (להשלמת טיעונים בעל-פה), הביעו שלושת שופטי בית המשפט העליון את תסכולם בפני באי-כוח הצדדים: למרות שקראנו - אמרו - בעיון מסמכים ארוכים ומוצגים רבים, ושמענו בקשב את טיעוניכם במשך מספר שעות, איננו משוכנעים שהצלחנו לרדת לחקר האמת. לכן, אנו מתכוונים שלא להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ולהותירו על כנו, ואנו ממליצים למערערים למחוק את ערעוריהם כדי שלא נחייב אתכם בהוצאות משפט.
יצוין כי לפי תיקון חדש יחסית בתקנות סדר הדין האזרחי, שופטי הערעור פטורים מלכתוב פסק דין מלא ומנומק הדוחה את הערעור (!). תקנה זו נותנת "הכשר" לפרקטיקת אי ההתערבות הנוהגת זה מכבר.
זו השתלשלות אופיינית של הליך משפטי. הוא יוצר תסכול עמוק אצל כל הצדדים. אינני מקנא בשופטים הנכבדים אשר בעצם נאלצים להודות שאין ביכולתם להכריע ולהגיע לחקר האמת. עשרות הקלסרים שהכילו טיעונים מפורטים ומוצגים ללא סוף, הם אכן משימה בלתי אפשרית עבור שופטי הערעור.
הטיעונים בעל-פה שהצביעו פה ושם על טעויות חמורות בפסק הדין נשוא הערעור לא הצליחו לשכנע את השופטים בערעור שהם מספיק "יודעים מה קרה באמת" כדי להפוך את תוצאתו של פסק הדין שנבע מ-7 שנות התדיינות בבית המשפט המחוזי. על כך יש להוסיף את תסכולם של הצדדים, שחשים בבירור שדינם לא הוכרע והם בזבזו שנים וכספים רבים ללא הועיל. ומה חשיבות יש לזיעה שהגירו עורכי הדין בהכנות המאומצות של ערעוריהם ה"מוצדקים"?
הדבר מחייב להביא לשינוי מהותי במערכת המשפט. הייתה בעבר הצעה להקים ערכאת ערעור מיוחדת, מתחת לבית המשפט העליון. אך ההצעה לא בשלה.
נראה לי שבנסיבות הקיימות יש מקום לבטל, עקרונית, את זכות הערעור, בכל הערכאות. ניתן להותיר זכות זו למספר עילות מצומצמות (בדומה לעילות המוגבלות בערעור על פסק בוררות). כל פסק דין, בכל ערכאה, יהיה סופי. בית המשפט העליון ידון רק בערעורים מעטים יחסית, שיהיו על-פי עילות הערעור המצומצמות. הוא ימשיך לדון - כערכאה ראשונה וסופית - בהליכים בג"ציים.
השינוי המוצע יביא להתייעלות משמעותית של כל מערכת המשפט. כמות התיקים תפחת באופן משמעותי. העומס על בתי המשפט (המחוזי והעליון) יפחת מהותית. ביטול הערעורים, שנשמעים בהרכבים של 3 שופטים, יפנה את זמנם של שופטים לשמיעת תיקים אחרים, שמשך ההמתנה לשמיעתם יפחת. "זכות הערעור", שממילא הפכה לאות מתה, תישמר לעניינים עקרוניים, תקדימיים וחשובים. התסכול יהפוך לחד-פעמי ולא יוכפל בערעור.
■ הכותב הוא מייסד ויו"ר משרד עורכי הדין ליפא מאיר ושות'.