הנשיא טראמפ והנשיא מקרון / צילום: רויטרס
ובכן, הלך המקרון אצל הטראמפ.
הנשיא הצעיר ביותר של צרפת מאז ומעולם אינו יכול להיות שונה יותר מן הנשיא הקשיש ביותר של ארה"ב מאז ומעולם.
מקרון הוא ידען, מבריק, חריף, מלוטש; הוא חסיד של שיתוף פעולה רב-צדדי, וכל המרבה בגלובליות הרי זה משובח. טראמפ הוא איש המשתמט מתדרוכים ארוכים ומפורטים, וסומך על אינטואיציות לא-מלומדות ועל אינסטינקטים; הוא חושב שהעולם החיצון קשר קשר להוריד את אמריקה מנכסיה, וכל המרופף קשרים רב-צדדיים הרי זה משובח.
על היחסים שנשיא ארה"ב פיתח עם מנהיגים זרים, אפשר אולי להגיד שהם היו תוצאה של המבט הראשון. מעניין מה מוגבלת הייתה האבולוציה שלהם. קשרי טראמפ עם הנשים העומדות בראש הממשלות בגרמניה ובבריטניה לא הצליחו להתחמם. קשריו עם נשיא סין לא הצליחו להצטנן. קשריו עם מקרון עומדים בהחלט במבחן הזמן. אתמול, נשיא צרפת ורעייתו היו אורחיה של ארוחת הערב הרשמית הראשונה בבית הלבן מאז הושבע טראמפ, לפני 15 חודשים.
זה עניין כמעט לא טבעי, "פרדוקסלי" בלשונה של סילבי קאופמן, עורכת העמודים האדיטוריאליים של "לה מונד". ביקורו של מקרון עומד בסימן חיבה גלויה. בפגישתם הראשונה בבית הלבן, אתמול בבוקר, טראמפ אמר, "יש לנו יחסים מיוחדים מאוד" ומחה קשקשים מדש מקטורנו של מקרון. "אנחנו צריכים לעשות אותו מושלם. הוא מושלם".
הדעת נותנת שמקרון היה יכול להסתדר גם בלי הפגנת החיבה האבהית של נשיא ארה"ב, אבל מן החיבה הזו יוכלו להיוולד תוצאות מדיניות שיצדיקו אותה.
פריז ופיטסברג
מקרון מדבר על לבו של טראמפ שלא להסתלק מן ההסכם הגרעיני עם איראן ולא לצאת למלחמת סחר נגד אירופה. בשני העניינים האלה הוא מזהיר את טראמפ, כי ארה"ב תאבד את השפעתה על בעלות בריתה אם תנקוט צעדים חד-צדדיים.
מידת ההשפעה של טענות כאלה על טראמפ אינה ברורה. הוא נבחר לנשיא, כדי להרוס את הסטטוס-קוו, המקומי והעולמי. הוא נהג לבטל את הציפיות או את היומרות, שארה"ב תנהיג את העולם החופשי. מהלך מדיניות החוץ המשמעותי הראשון שלו היה ההודעה על פרישה מן ההסכמים על האקלים, שנחתמו בפריז.
בהכרזה זכורה היטב, הוא הודיע, "נבחרתי לייצג את פיטסברג, לא את פריז". פיטסברג היא עיר התעשייה הכבדה במדינת פנסילבניה, שארובותיה עזרו להרחיב את החור בשכבת האוזון. הסכמי סחר רב-צדדיים והגבלות אקולוגיות על פליטת פחמנים עלו לפיטסברג, ולערים רבות אחרות במערב התיכון האמריקאי, במקומות עבודה.
היש דרך חזרה מפיטסברג לפריז? הייתכן שהאיש אשר נבחר בזכות הצרת אופקיה של אמריקה יחזור וירחיב אותם? גם אם משהו מעין זה יתרחש, קשה להעלות על הדעת נסיגה כללית. התוצאה הסבירה ביותר היא ריקוד של אולי צעד אחד קדימה ושניים אחורה, או ההיפך. בימים האלה ממש אנחנו צופים בווריאציה על הריקוד הזה. אותו העניין עצמו - בלימה של איום גרעיני פוטנציאלי על היבשת האמריקאית ועל בעלות בריתה של ארה"ב - מתנגן בשתי פרטיטורות כמעט מנוגדות.
באותו היום עצמו, נשיא ארה"ב הפריח נשיקות לצפון קוריאה ואיומים לאיראן. די הרבה אנשים שפשפו את עיניהם למשמע הכרזה של הנשיא, שקים ג'ונג און, רודן צפון קוריאה, הוא "פתוח" ו"מכובד". זה האיש שהוציא את דודו להורג באמצעות תותח נ"מ, שהתנקש בחייו של אחיו הגולה באמצעות מגבת מורעלת; זה האיש שנופף במשך חודשים בטילים בליסטיים, שיגר אחדים לעומת יפן, ואיים להגיע אל כל יעד בשטח ארה"ב; זה האיש שטראמפ כינה "איש הרקטות הקטן", ואיים עליו ב"אש וזעם".
הנשיא מתכונן לקראת פסגתו עם קים, אולי כבר בחודש הבא, אבל סביר יותר ביוני. הוא מתפאר שכבר השיג כל כך הרבה מצפון קוריאה "אפילו בלי משא ומתן". הצפון קוריאנים הודיעו בסוף השבוע שעבר שיפסיקו את ניסוייהם הגרעיניים ויסגרו את אתר הניסויים שלהם. האין הוא מבחין בחוסר הסימטריה? הלוא האיראנים מעולם לא עשו ניסויים גרעיניים, והסתלקו לחלוטין מתהליך פיתוח והעשרה שאפילו לא הסתיים. הם פתחו את מתקניהם לבדיקות קפדניות של משקיפים בינלאומיים, ועדיין לא נשמעה אף תלונה קונקרטית אחת נגדם.
נוסחת ההרחבה
ב-12 במאי יצטרך טראמפ להחליט אם לדווח לקונגרס שאיראן עומדת בתנאי ההסכם. גם אם איראן עומדת בתנאים, בעיני טראמפ עצם ההסכם, שחתם הנשיא אובמה, היה "לא שפוי".
איראן הזהירה השבוע, כי אם יתמוטט ההסכם היא תחזור ותעשיר אוראניום. יו"ר ועדת האנרגיה האטומית שלה הרחיק לכת אפילו יותר: היא תשקול הסתלקות מלאה מן ההסכם למניעת הפצתו של נשק גרעיני. לא ברור כלל מה מקווים האיראנים להשיג באמצעות איומים כאלה חוץ מאשר איומי נגד. טראמפ אמנם הגיב ברמז של איום. "אם הם יחדשו את תוכניתם הגרעינית, יהיו להם בעיות גדולות ממה שהיו להם בעבר".
ההערכה בוושינגטון אתמול הייתה שטראמפ ייענה לנוסחה הרחבה של מקרון: איש לא ייגע לרעה בהסכם הקיים, אבל יתחיל מאמץ אינטנסיבי להגדיל את נפחו. הוא ייחשב ל"אחד מארבעת היסודות" של הבנה גדולת ממדים עם איראן. היא תכלול הארכה של ההגבלות הגרעיניות מעבר ל-2025, הגבלות על פיתוח טילים בליסטיים והפסקת ההרפתקאות האיראניות במזה"ת.
ספק אם הסכמה טראנס-אטלנטית לבלימת איראן תיתקל בהתלהבות במוסקבה ובבייג*ין, השושבינות האחרות של ההסכם, קל וחומר בטהרן עצמה. אבל היא תוכל לאושש את השותפות האמריקאית-אירופית, תעמיד אותה בקונטקסט אסטרטגי, ותסלול את הדרך להבנות נוספות, בייחוד בענייני מסחר ואולי גם בטיפול משותף באיום הרוסי באירופה.
גלגול נשמות דיפלומטי
אין זה מן הנמנע שאנחנו חוזים בגלגול נשמות דיפלומטי מעניין. היחסים בין ארה"ב למערב אירופה בחצי המאה האחרונה נטו להתנקז דרך ערוצי בריטניה וגרמניה. אפשר שהצטננות היחסים, וחולשתן הפנימית הניכרת של שתי הממשלות האלה, הופכת את צרפת לשותפתה העיקרית של ארה"ב במערב.
יחסים מיוחדים בין ארה"ב לצרפת לא היו קיימים זה מאה שנה לפחות. בין הזיכרונות הנעימים היו גם הרבה לא נעימים, כולל התפרצויות תקופתיות של חיכוכים ושל איבה גלויה.
בפגישתם הנשיא הקשיש והשמן והנשיא הצעיר והצנום התנשקו, ואפילו החזיקו ידיים; ובסעודה החגיגית בבית הלבן לכבוד מקרון הרים טראמפ גביע יין, ואמר, "מי ייתן וידידותנו תעמיק אפילו יותר, קרבתנו תתחזק אפילו יותר, וחירותנו המקודשת לא תמות לעולם".
אכן, היה אפשר לשמוע שם את מלאכי השרת פורטים על נבליהם. לא, באמת.