חיפושים אחר הנערות שנהרגו בנחל צפית / צליום: Amir Cohen, רויטרס
החיפושים היו בעיצומם כשהחל מסע ההאשמות. מי מפקח על המכינות הקדם-צבאיות? משרד החינוך או משרד הביטחון? מי אישר את הטיול? ממי ביקשו אישור?
במצב ה"טוב", תתגלגל האחריות ממזכיר האגף, לממונה על המחלקה, לסמנכ"ל המרחב, לבכיר בלשכה, עד לשיא - השר/השרים.
ואז נפתחת החגיגה: אוהביו הפוליטיים של השר יגידו משהו ושונאיו הפוליטיים יגידו משהו הפוך. תוך דקות יגיבו "מקורבי" השר, עורכי הדין הגדולים, היועצים החיצוניים והמומחים המגויסים, ויכריזו שזה הכל בגלל ש"אין תקציב", "אין כסף", "האוצר מסרב להוסיף תקנים, משרדים, פקידים, מפקחים ועוד".
יומיים אחרי האסון בדרום הבינו השרים/המשרדים שטוב לא ייצא להם בשום מקרה, והחליטו להקים "ועדה". הפעם כזו ש'תסדיר את פעילויות החוץ של המכינות'. גם מצאו את האשם האמיתי: "הלקונה" הקיימת בפעילות המכינות הקדם-צבאיות - שקשורות לחינוך מצד אחד ולביטחון מצד שני.
זה מה שקורה בכל אירוע קשה. מזיהום אוויר וקרקע עד עשרה תלמידים צעירים מתים. בבתי הספר, חברות ותאגידים ממשלתיים, במשרדי ממשלה, רשויות מקומיות ועוד-ועוד. מקימים ועדה, מוצאים תירוץ ביורוקרטי, אחר כך מוסיפים עוד רגולציה, ממציאים עוד מסמכים, דורשים עוד חתימות, מקימים עוד מחלקות, אגפים ומרחבי פיקוח, ממנים עוד פקידים בכירים.
השאלה היא למה אוטומטית מתחיל חיפוש שכל מטרתו היא לעלות בסולם הביורוקרטיה: מי מפקח על? מי ממונה על? מי אחראי על? הבעיה היא שבצורה הזו שום אחריות לא תילקח ולא תידרש כאן לעולם. בטח לא אצל עובדי המגזר הציבורי (כי במגזר העסקי, לעיתים כן מפטרים את המנהל או את העובד) ולא תתקיים כאן שום "אחריותיות", מילה לא נעימה למונח הכל כך חשוב וכל כך נעדר במציאות שלנו: Accountability .
קח אחריות, תן דין וחשבון על מעשיך. קיבלת אחריות - עמוד בה ולא - אתה אשם.
המנהלים - הם שמחויבים לאחריות. רק איכשהו אצלנו (ואין הכתוב כאן מיוחס ישירות למנהל המכינה שנחקר עתה) בעת שבר עמוק, כישלון אדיר, מחדל, הופכים המנהלים בשירות הציבורי ל"בובות על חוט" - מישהו "למעלה" הפעיל או לא הפעיל אותם, כשפנינו מופנות הישר מעלה, לשרים. אלה שהם לכל הדעות לא בדיוק "מיטב הנוער", אלא יותר מומחים לפוליטיקה שבאים והולכים כל 2-3 שנים.
אצלנו לפקידים בשירות הציבורי יש רק תנאים וסמכויות - אין אחריות ואין חובה לאחריות (אלא רק אם נתפסו במעילה). המדינה נהנית מחסינות כאשר פעולותיה גורמות נזק לפרט ועובדי המדינה נהנים יחד איתה מאותה חסינות על פעילותם. החוק אפילו אוסר "העלבת עובד ציבור" (עונש מאסר של 6 חודשים), גם אם היה זה עובד הציבור שפגע באזרח. כ-2,000 כתבי אישום מוגשים בכל שנה באישום של העלבת עובד ציבור.
לא סתם אימצה פקידות המדינה מהבריטים את המונח "משרתי ציבור" - Civil Servants. בהיותם "משרתים", כאן ושם, הם עושים טובה וגם מורמים מכל אחריות. כי איזה פקיד, מנהל, בכיר בשירות המדינה נדרש לקבל אחריות על כישלון, מחדל, חוסר אחריות שהיה מעורב בו, שהיה באחריותו?