מסוק צבאי מחלץ אנשים בשיטפון / צילום: רויטרס
אביו של אחד הפצועים מאסון השיטפון בנחל צפית התראיין בתקשורת והדגיש את הלקח שלמד מהאירוע הקשה - אל תסמכו על המערכת.
מדובר בלקח קשה. שלא לומר מדאיג. אחת מאבני-היסוד עליהן מושתתים חיי חברה הינה האמון. אמון בין האנשים לבין עצמם ואמון בין הפרט למערכת - בין אם זו מערכת החינוך, הביטחון, הרפואה או המשפט.
בהעדר אמון, נשמט הבסיס תחת יכולתה של חברה לתפקד באופן תקין.
מה הוביל לשבר עמוק זה בחברה כיום? מה מביא לכך שכל הורה ואזרח חש ערעור באמון במערכת, על פניה השונים?
האמון במערכת מבוסס, בין היתר, על חוזה לא כתוב בין הפרט לבין המערכת - כך, לדוגמא, במערכת החינוך ובצבא, ההורים שולחים ילדיהם ל"משמורת" המערכת, ומנגד, מצפים ודורשים כי ילדיהם יישמרו וכי יעשה כל הנדרש והמתחייב על מנת שישובו הביתה בריאים ושלמים. ברגע שהמערכת לא ממלאת חלקה בחוזה לא כתוב זה, גם האזרחים, מצידם, מתקשים למלא חלקם.
מערכת החינוך, על מנהליה ומוריה, זועקים חמס כנגד התערבות הורית בנעשה בין כותלי בית הספר. לדעתם ישנה התערבות יתר של ההורים בנושאים שונים ומגוונים. זעקה דומה אנו שומעים מידי פעם מצד מפקדי הצבא. אך כאשר מחדל אחרי מחדל מתרחשים, ואין הפקת לקחים כמתחייב, ואין בדיקה עמוקה ויסודית כנדרש, ואין שינוי בתרבות הארגונית - מאבדים ההורים אמון במערכת ומתערבים יותר ויותר באופן ניהולה ועבודתה.
כל עוד לא מתרחש אסון וככול שחולף הזמן מהאסון האחרון אנו האזרחים נוטים להוריד את הראש, משתדלים לתת אמון במערכת ובבעלי התפקידים המשרתים בה וזאת עד למחדל הבא.
מחדל, רשלנות פושעת כשהיא מגיעה, היא תמיד מגיעה בהפתעה. בשלב זה נכנסות המערכות הבודקות לפעולה במלוא עוזן. מערכת אכיפת החוק נכנסת ברעש וצלצולים. מעצרים, חיפושים, תפיסת מחשבים, חקירות, הודעות לתקשורת.
ואולם מי שמכיר את המערכת מקרוב ומבפנים יודע, לאחר שדועכים הרעש וההמולה - המערכת לא עושה די.
כל יום נהרג או נפצע פועל בניין או פועל בעבודה. מדובר במוות שנמצא בינינו ועובר מתחת לרדאר. מדובר ברשלנות חוזרת וידועה. והמערכת לא עושה די. לא הגופים בהם מתרחשים האסונות ולא מערכת אכיפת החוק שאינה מכשירה בעלי ידע מקצועי לטפל בתחום עבירות ייחודי זה. ולראיה, משטרת ישראל אינה בקיאה בחקירות רשלנות בכלל וחקירות רשלנות מורכבות בפרט. בפועל, ישנו אחוז קטן מאוד של כתבי אישום על מאות תאונות עבודה המתרחשות עלינו כדבר שבשגרה.
הדברים ידועים אף לשר הממונה, כך אמר רק החודש השר ארדן בראיון לתקשורת: "תאונות עבודה ובעיקר תאונות באתרי בניה גורמות לצערנו למקרי מוות רבים של פועלים, ... ולכן קיים צורך למקצע את החקירות הפליליות של החקירות, ולהקים יחידה משטרתית שתתמחה בתחום ותביא ליותר כתבי אישום והרתעה ...".
כל האסונות הגדולים שהתרחשו במדינת ישראל נחקרו בדיעבד ודבר לא השתנה. אסון אחרי אסון. עשרות הרוגים. והמערכת לא משנה דבר ממנהגיה. הרבה רעש וצלצולים בתקשורת, כמעט אפס מעשה בפועל.
את החקירה המורכבת של מחדל אסון השיטפון בנחל צפית מלווה, כמתחייב, פרקליטות מחוז דרום. מתי בפעם האחרונה חקרו במחוז דרום אסון בסדר גודל כזה? אסון פסטיבל ערד משנת 1995 בו נמחצו למוות שלושה בני נוער. אסון קריסת גג אולם הספורט בתיכון רבין בבאר שבע בו נהרגו שני נערים?
ניסיון העבר מראה שהפרקליטות לא מסוגלת להתמודד עם תיקי רשלנות. לא בשל רמתם המקצועית של פרקליטיה - שהינם, ללא ספק, מוכשרים ומצוינים - אלא בשל העובדה שמדובר בתחום התמחות ספיציפי המחייב התמקצעות והכשרה ייחודית - דבר אותו לא מקבלים אנשיה.
תיקי רשלנות נמצאים בתחתית סולם החשיבות והדחיפות של כלל המערכות במדינה וביניהן אף המשטרה והפרקליטות .
עוד זה מדבר וזה בא ומבקר המדינה מופיע בתקשורת ומודיע על פתיחה בביקורת ענק, לאלתר, שתבוצע על ידי צוות משולב של שלוש חטיבות - מערכת הביטחון, חברה ורווחה וכן החטיבה לביקורת משרדי הממשלה ומוסדות המדינה. לכאורה - בשורה מבורכת. כך ראוי.
אך די בפשפוש מהיר בזכרון אודות כל הבדיקות שערך מבקר המדינה בעבר, מיד לאחר כל אסון שהתרגש עלינו. קראתם את התוצאות? מי יישם אותם?
חברה בריאה היא חברה בה יכולים הפרטים לסמוך על המערכת. למרבה הצער, בעת הזו, במצב הקיים, יש הרבה אמת בדברי האב בראיון בתקשורת - אל תסמכו על המערכת
■ הכותב היה אחראי על המשמעת בשירות המדינה וניהל מטעם המדינה את התביעה כנגד האחראים לאסון גשר המכביה בשנת 1997.