חסן רוחאני / צילום: דניש סידיקי, רויטרס
ההשפעה הכלכלית המיידית של החשיפה שהציג אתמול (ב') ראש הממשלה בנימין נתניהו בנוגע לאיראן הייתה שינוי מגמה, ולו זמני בבורסה האיראנית. מהבוקר מדד הטדפיקס, המדד העיקרי של בורסת טהרן, עלה עליות מתונות מאוד בשיעור של בין ארבע לשתי מאיות האחוז. מדובר בעלייה מזערית, אבל כזו שמסמנת שינוי מגמה, לאחר שמאז ינואר נמצאת הבורסה האיראנית במגמת ירידה גוברת והולכת ובחודש שעבר אף ירדה ביותר מ-3.5%.
מניות חברות הנפט הן אלה שמראות עליות מתונות - עליות שמוסברות בעיקר באפשרות למתיחות גיאופוליטית על רקע ההחלטה הקרובה של נשיא ארה"ב טראמפ שצפוי להכריע עד ה-12 במאי אם להישאר בהסכם הגרעין או לפרוש ממנו.
פרשנים באיראן טענו היום כי נאומו של נתניהו דווקא עשוי לסייע לכלכלה האיראנית, בעיקר בשל התגובה הפושרת עד ספקנית של אירופה אליו, ובמקביל לעלייה במחירי הנפט - מוצר היצוא וענף הכלכלה העיקרי של המדינה האיסלאמית. אבל הנתון הזמני הזה של תנודות מסחר לאורך שעות ספורות רחוק מלשקף את מצבה של הכלכלה האיראנית ואת המכה שהיא תספוג אם וכאשר יחליט טראמפ לסגת מהסכם הגרעין שנחתם ב-2015.
נתון כלכלי מובהק המשקף את החשש ברחוב הכלכלי האיראני מהמצב החדש, הוא האינפלציה העולה בקצב מבהיל מתחילת השנה. באופן רשמי, לפי נתוני הבנק המרכזי של איראן, האינפלציה במדינה עולה בקצב שנתי של מעט יותר מ-10% (9.4% ב-2017), אבל ניתוח הנתונים הכלכליים וההתייחסות לשער האמיתי של המטבע האיראני מראה כי העלייה מתחילת השנה היא בשיעור שנתי של כ-54%. את הניתוח ערך פרופ' סטיב האנקה מאוניברסיטת ג'ון הופקינס בארה"ב עבור המגזין "פורבס", וזו אולי הסכנה שהכי מאיימת על יציבותה של הכלכלה האיראנית ותהווה בסיס למדיניות המשטר ולצעדים כלכליים כמדיניים.
סכנה מוחשית נוספת לכלכלה האיראנית היא בריחת ההון. התופעה הגיעה לממדים שחייבו את שר האוצר מסהוד קרבסיאן, להקפיא לחלוטין העברות כספים בנקאיות אל מחוץ למדינה. בד בבד הועלתה הריבית על פיקדונות מקומיים במטרה ליצור אפיקים רווחיים למשקיעים המקומיים ולעצור את בריחת ההון. קרבסיאן אמר מפורשות כי הצעדים נועדו לעצור את בריחת ההון הצפויה עם ההחלטה האמריקאית; ואילו נגיד הבנק האיראני, ואליולא סיף, הצהיר בראיון לעיתון "דוניא א-אכטסאד" (עולם הכלכלה) כי מניעת בריחת ההון היא מטרה ראשונה במעלה של המדינה ויעשו כל הצעדים הנדרשים כדי למנוע אותה.
לדברי ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל-אביב, ההשפעה העיקרית הכלכלית על איראן תהיה באמצעות החרם השניוני, כלומר חרם וניתוק קשר כלכלי של ארצות-הברית עם חברות בינלאומיות ומוסדות פיננסיים שיחזיקו בקשרים עם איראן. לדבריו, החברות האירופאיות יעדיפו שלא לסכן את עסקיהן עם ארצות-הברית תמורת הקשר עם הכלכלה הרעועה והמיושנת של איראן. עם זאת, להערכתו, העיצומים הבינלאומיים לא ישובו לעידן שלפני הסכם הגרעין, אבל מאיראן ישלל הדיבידנד העיקרי שהיא ציפתה לקבל מהסרת העיצומים לפני יותר משנתיים.
ועדיין, יכולתה של ארצות-הברית למנוע לחלוטין יצוא נפט מאיראן או לנתק מחדש את המערכת הבנקאית האיראנית מהמערכת הפיננסית העולמית אינה ודאית, במיוחד אם הקהילה הבינלאומית תטיל את האחריות לקריסת ההסכם על ארצות-הברית משום שנקטה מהלך חד-צדדי המנוגד לאינטרסים של יתר המעצמות החתומות על ההסכם. רוסיה וסין ינסו להמעיט את הנזק לאיראן, כפי שעשו בעבר, ובאיחוד האירופי כבר הבהירו בחודשים האחרונים כי אין בכוונת אירופה להשיב את הסנקציות הכלכליות על איראן גם אם ארצות-הברית תפרוש מההסכם.
אירופה תהדק את הקשרים עם איראן?
אחת השאלות המרכזיות היא עד כמה תתגייס אירופה לעזרתה של איראן. האירופים מאמינים כי גם אם איראן שיקרה והיא אכן התכוונה ואפילו מתכוונת להמשיך ולהריץ את תוכנית הנשק הגרעיני, ההסכם שנחתם עמה דוחה אפשרות זו לפחות לעשר שנים, כך שביטולו של ההסכם יאיץ את כוונותיה אלו. לכן המדיניות הצפויה היא מאבק של ממש כדי למנוע את פרישת ארצות-הברית, ואם תפרוש - למזער את הנזקים.
ד"ר צימט סבור כי אירופה תדרוש ככל הנראה מהממשל האמריקאי פטור מהסנקציות המשניות ותנסה לספק קווי אשראי וערבויות פיננסיות כדי לאפשר לחברות אירופאיות לעקוף את הסנקציות האמריקאיות ולהמשיך בעסקים עם איראן. אם ייכשלו מאמצי אירופה לשכנע את הנשיא טראמפ שלא לפרוש מן ההסכם, היא אפילו עלולה להדק את קשריה הכלכליים עם איראן ולהפחית מעליה את הלחץ גם בנוגע לתוכנית הטילים.
לפרישה של ארצות-הברית מההסכם והגברת הלחץ הכלכלי על איראן, תהיה משמעות קשה במיוחד בשל המשבר הכלכלי ההולך ומחריף ונובע, בין השאר, מהבעיות המבניות של הכלכלה המקומית. היקף ההשקעות הזרות במדינה עלה, בעיקר ב-2016, אך הרבה פחות ממה שציפו לו באיראן והוא מתמקד רובו ככולו בתעשיית הנפט. המשקיעים הזרים חוששים להיכנס למדינה וכעת יהיו להם סיבות טובות עוד יותר להתרחק ממנה.
לדברי צימט, ההשלכות על משק הנפט האיראני יהיו בעיקרן עקיפות, שכן סין וכנראה גם הודו - הצרכניות העיקריות של הנפט האיראני - לא יבטלו את עסקאות הרכישה, אבל מחירן יתייקר, בין השאר בשל קושי בביטוח המיכליות מובילות הנפט בחברות ביטוח בינלאומיות, עליית מחירו וקשיים שייווצרו לאיראן במערכות הפיננסיות הבינלאומיות.
בנוסף, בקרב ההנהגה האיראנית ישנן מחלוקות רבות בנוגע לנושאים הכלכליים, והמנהיג הרוחני האייתוללה חמינאי, שגישתו כלפי המשא ומתן הגרעיני הייתה מלכתחילה מסויגת וחשדנית, רואה בקשיים במימוש ההסכם הוכחה לטענתו שאי-אפשר לסמוך על המערב, ובמיוחד על ארצות-הברית, וששיפור כלכלי אפשרי רק באמצעות "כלכלת התנגדות" שעיקרה הפחתת התלות האיראנית בגורמים זרים.
לכן הכריז המנהיג על השנה האיראנית החדשה (שהחלה ב-21 במארס) כ"שנת התמיכה במוצרים איראנים". חמינאי ומצדדי הקו הנוקשה רואים בתוכנית הגרעין הצבאית תעודת ביטוח מפני ניסיונות המערב, ובעיקר כאמור ארצות-הברית, להפיל את המשטר האיסלמיסטי ולעצור את השפעתו האזורית.
מנגד, הנשיא רוחאני, ועימו שר החוץ, מוחמד זריף, והכלכלנים הראשיים במדינה מצדדים בקידום רפורמות שיניעו את הכלכלה ויפתחו אותה לשווקים הזרים. לשם כך ניסה רוחאני לקדם תקציב רווי רפורמות וקיצוצי סובסידיות ומענקים (כל בית אב באיראן מקבל מענק חודשי קבוע של 15 דולר - מהלך שקבע עוד אחמדינג'אד), אך הפרלמנט דחה את התקציב. ההפגנות שהיו בדצמבר ובינואר נגד המצב הכלכלי במדינה לא סייעו לרוחאני לקדם את תוכניותיו הכלכליות, והוא נאלץ לסגת ולהגיש תקציב חדש ללא הרפורמות ועם הגדלה של 30% בתקציב משמרות המהפכה, קרי תקציב ההתערבות האזורית שעיקרה בסוריה.