בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת הופיעה לראשונה על מסך הטלוויזיה שלנו דיינה סקאלי, גיבורת "תיקים באפלה", בגילומה של השחקנית ג'יליאן אנדרסן. סקאלי, חוקרת תופעות על-טבעיות ורופאה בהכשרתה, הייתה הרבה יותר מעוד דמות בסדרה. היא גרמה ללא מעט בנות ונערות לפנות ללימודי מדעים, במה שנודע כ"אפקט סקאלי". לאחרונה שבה הסדרה אל המרקע, וההשפעה של סקאלי, כך מתברר, לא פגה. רק בחודש שעבר פרסם מכון ג'ינה דיוויס למחקרי מגדר במדיה מחקר שלפיו 50% מהנשים שצפו בקביעות בסדרה נטו לבחור במסלול לימודי STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה). 63% מהנשים שידעו מי היא סקאלי טענו שהיא גרמה להן לשקול מסלול לימודים מדעי.
סקאלי לא הייתה הראשונה שהשפיעה על בחירת הקריירה של נשים. יקי ז'אק, מנהל עולם הסדרות של yes, מזכיר את "פרקליטי .L.A", שעלתה ב-1986 ושודרה עד 1994, כנקודת ציון משמעותית. "לפני כן, עריכת דין נתפסה כמקצוע מאוד גברי", הוא אומר ומוסיף כי עד אז ראינו פה ושם דמויות הרואיות בודדות כמו העיתונאיות מרי טיילר בשנות ה-70 ומרפי בראון בשנות ה-80 וה-90. האחרונה, אגב, "זכתה" לביקורת מפי דן קוויל, סגן נשיא ארה"ב בתקופת בוש האב, על שום היותה אשת קריירה ואם חד-הורית, רחמנא ליצלן.
במחקר שנערך באוניברסיטת ייל ב-1989 וב-1990, בהתאם לעונות החדשות של הסדרה, ניתחה דיאנה. מ' גלאס את מעמדן של הפרקליטות מלוס אנג'לס וגילתה שהוא זהה לחלוטין לזה של הגברים. יותר מכך, הפרקליטות בסדרה אף הצליחו לשמור, תוך כדי פיתוח הקריירה, על זהות נשית. גלאס זיהתה את השפעת הסדרה על הביקוש ללימודי עריכת דין בקרב נשים, אך סייגה את המסקנות האופטימיות שלה בכך שבמציאות, בשונה מהסדרה, עדיין לא רואים אותו שוויון.
יש לקוות שמאז שנות ה-90 משהו בכל זאת השתנה, ובכל מקרה מומחים טוענים היום שהשפעתן של דמויות טלוויזיוניות על בחירת הקריירה שלנו רק תלך ותגבר. סקר שפרסמה בשנה שעבר חברת עורכי הדין הבריטית Fletcher Solicitors מאשר את המגמה: 18% מכלל משתתפי הסקר טענו שסדרות טלוויזיה הן שהשפיעו עליהם בבחירת מסלול הקריירה, וכאשר התמקד הסקר בבני דור המילניום בלבד, שיעור המשתתפים שהודו כי בחרו במקצוע בעקבות התרשמות ממנו בסדרה כזאת או אחרת נסק ל-39%. בדרך כלל, מדובר בסדרות על עורכי דין, רופאים ושוטרים.
כמעט שלא רואים מורים בטלוויזיה
זה כשלושה עשורים לפחות נהנות סדרות טלוויזיה שעוסקות במקצועות האלה מפופולריות רבה. אפשר לראות את התחלת התופעה בשנות ה-80 של המאה הקודמת, עם עלייתן של סדרות כמו "פרקליטי .L.A", שעסקה בחייהם המקצועיים והפרטיים של עורכי דין, "שיקגו הופ", שהציגה את הסיפוק שניתן לשאוב מעולם הרפואה, "שלושים ומשהו", שלראשונה חשפה את היצירתיות של עולם הפרסום, "בלוז לכחולי המדים", שהציגה את עבודת המשטרה המרשימה, ואלה רק כמה דוגמאות.
לדברי ד"ר איתי חרל"פ, מרצה לקולנוע וטלוויזיה במכללה האקדמית ספיר, הטלוויזיה עבר מהפך במהלך שנות השמונים, שבו היא עברה מסדרות (אמריקאיות בעיקר) המתמקדות במשפחה לסדרות שעוסקות במקומות עבודה, שגם הם היו סוג של משפחה. עד אז, להוציא כמה סדרות יוצאות דופן, אימצו רוב הסיטקומים והדרמות שמרנות יחסית, שהתאימה לתקופה ה"רייגנית" שחיזוק מעמד המשפחה היה אחד ממאפייניה.
"נהוג לספר שכאשר שאלו אנשים מה יש יותר, עורכי דין או מורים, התשובה הייתה עורכי דין כי מורים כמעט שלא רואים בטלוויזיה", אומר חרל"פ, "וזה נכון לא רק למורים. הרי יש יותר פועלים מאשר עורכי דין. אם נראה היום סדרה שעוסקת בצווארון כחול, היא תייצג מחאה חברתית או שהיא תהיה קומדיה".
ד"ר תמר שגיב, חוקרת התנהגות ארגונית מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב, טוענת שההשפעה של בעלי מקצוע טלוויזיוניים על בחירת מסלול הקריירה מתעצמת. "זה קשור לזהות ולהזדהות ארגונית, והיום זה באמת יותר חזק מאשר בעבר", היא אומרת, "היום ה'אני' שלנו קשור יותר מתמיד לעבודה, וכך, סדרות הן החזון שלנו על עצמנו. ההשפעה הזאת צריכה להיות ויזואלית, וזה בדיוק מה שהמדיה עושה. הרי הסדרות מוכרות לנו סגנון חיים מסוים. הן מציגות את העבודה כך שגם אם יש בעיה, היא כמעט תמיד תיפתר בסוף הפרק. זה מוכר לנו תחושה של מסוגלות, ומייחס למקצוע ולגיבוריו את כל אותם דברים שאנחנו רוצים להיות מזוהים איתם - גם מעבר למקצוע עצמו, למשל איפה לכאורה נאכל צהריים. אף סדרת עורכי דין לא תתמקד בצד האפרורי והאמיתי של הדוחות, שהם עיקר עבודתו של עורך דין".
האם אפשר להגיד בוודאות שסדרות הן גורם משמעותי שמשפיע על בחירת הקריירה?
שגיב: "כן, והיום זה נכון יותר מפעם, כי הכול יותר מונגש. ילדים חשופים כל היום למדיה, וגם אנחנו יכולים בבינג' לצפות בפרק אחר פרק. אני רואה את הבעיה שהגיבורים מתמודדים איתה, ומוצאת דמות שמדברת אליי. זה עובד באופן לגמרי חושי, כמו כל פרסומת שמוכרת דימוי".
"צעירים לא מכירים את טווח האפשרויות"
האם מדובר בהשפעה שלילית? שגיב לא ממהרת לשפוט. "אנחנו בשני דורות", היא מזכירה, "בדור הקודם, טעות בבחירת מסלול הקריירה הייתה יותר משמעותית. היום כל היזמות מבוססת על שינוי. השינוי הוא חלק מהמציאות. הסדרות עונות לנו על הקצב המהיר שמפעיל את הדור הנוכחי ומידת ההשפעה שלהן מחלחלת בגיל צעיר מאוד".
פרופ' יונתן סמילנסקי, המנהל האקדמי של המרכז לפיתוח קריירה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב, טוען שרוב הצעירים כלל לא מכירים את מרחב אפשרויות הקריירה שעומדות בפניהם. "ההיכרות היא מקרית - משפחה או משהו שאני רואה", הוא אומר, "ולכן סדרות שהן ארוכות וחודרות לנשמה בהדרגה - במיוחד היום כשאפשר לצפות בהן ברציפות - משפיעות גם אם באופן לא מודע על מה שאני רוצה ללמוד".
לדברי סמילנסקי, "הבעיה מתעוררת כשמתגלה שאין בהכרח קשר בין מה שראינו למקצוע כפי שהוא בחיים האמיתיים".
מדוע, למעט דוגמאות ספורות, לא רואים הרבה סדרות על הייטקיסטים וסטארט-אפים? הרי מדובר במקצוע חם ופופולרי במציאות.
"זו שאלה טובה. אולי כי קשה להעביר בסדרה את הרגשות ואת העבודה של מהנדס תוכנה".
רק בהוליווד העיתונות נראית זוהרת / אור סיגולי
לימודים רשמיים לתקשורת ומדיה החלו בארה"ב בשנות השבעים, כך שאין בנמצא נתונים על מספר הסטודנטים בתחום של שנות הארבעים של ארה"ב. סביר להניח שאם היו כאלו, אי אפשר היה להתעלם מהקפיצה במספר הנרשמים להתמחות במקצועות העיתונות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, בשנים שבהן הקולנוע היה מאוהב בסביבת עבודה אחת. בתור הזהב הראשון של הוליווד לא היה מקום עבודה סוער ומרגש יותר ממערכת חדשות, ולא היו גיבורים שרמנטיים וחריפים יותר מעיתונאים ועורכים.
זה התחיל כבר בשנות השלושים עם "כותרת ראשית" ו"זה קרה לילה אחד", אבל בשנות הארבעים זו כבר הייתה מגמה שקשה להתעלם ממנה בזכות "נערתו ששת", "כתב זר" ו"סיפורי פילדלפיה" כולם יצאו בשנת 1940, "האזרח קיין" שנה לאחר מכן, ואז לקראת תום העשור עם שני זוכי אוסקר לסרט הטוב ביותר, "הסכם ג'נטלמני" על עיתונאי המחליט להתחזות ליהודי על מנת לחשוף את האנטישמיות הסמויה בארה"ב, ו"כל אנשי המלך". הסיבה לאהבה הגדולה הזו מקורה, ניתן לשער, בעיקר כי חלק גדול מהתסריטאים של הוליווד הצעירה הגיעו מעולם העיתונות, והבמאים התלהבו מהקצב המהיר של תקתוקי מכונות הכתיבה והמרוץ אחר הסקופ.
בשונה מסדרות הטלוויזיה, על עונותיהן הארוכות והפקתן המהירה יחסית, סרטי הקולנוע פחות הכתיבו טרנדים בנוגע למקומות עבודה, אבל חשיבותם היא בכך שייצגו נאמנה את הלך הרוח של הקיום המודרני. וכשזה מגיע לעבודה משרדית, משנות השישים הסרטים ההוליוודים הציגו את חיי ה"תשע עד חמש" כסוג של גיהנום. מ"הדירה" ובו האופן-ספייס נמשך עד האופק ומשבש כל זכר לאינדיבידואליות, דרך "נערה עובדת" ועד "מועדון קרב" ו"אמריקן ביוטי", כמו גם סרטי המשטרה - שבהם העונש הגדול ביותר לבלש חדור המטרה הוא "לשבת מאחורי שולחן", חיי השגרה בקיוביקל עם הבוס שמציץ מעבר לכתף הם מתכון לאיבוד שפיות. אפילו סרט אנימציה כמו "משפחת סופר-על" נפתח באלפא-מייל נמק לאיטו בפירמת ביטוח שמדכאת את טבעו האמיתי (להציל את העולם, כמובן).
אבל דבר אחד לא לגמרי השתנה בתפיסה ההוליוודית מאז תור הזהב הראשון, על אף שבעים השנים שחלפו. יש עדיין מקום עבודה "משרדי" אחד שעדיין מספק התרגשות, דרמה ואפשרות לשנות את העולם. כמו שראינו ב"השטן לובשת פראדה", "משדרים חדשות", "ספוטלייט" או "העיתון" (גם הסרט האחרון של ספילברג, וגם הדרמה המצוינת של רון הווארד משנת 1994) - עולם התקשורת והמדיה שיכול להפיח חיים גם בשגרה המתישה והסיזיפית ביותר. הוליווד, היא יודעת למכור חלומות.