איילת שקד / צילום: מארק ניומן, לע"מ
לרגל אירועי ה-70 לעצמאותה של מדינת ישראל הועלו יוזמות ברוכות רבות. אחדות מהן נוגעות למה שניתן לכנות כפתיחת דף חלק לאנשים המצויים בדרגות שונות של מעורבות עם מערכת המשפט הפלילי. בין היוזמות ניתן למצוא את ההחלטה של נשיא המדינה ושרת המשפטים לקדם גל של חנינות החל מיום העצמאות ביחס לאסירים שריצו שליש ממאסרם, ויש בכליאתם פגיעה חמורה בהם בשל מצבם האישי.
יוזמה נוספת מבקשת למחוק רישום פלילי לחיילים ולמשרתי השירות הלאומי, ולאחרונה פרסמה המשטרה יוזמה חדשה למחוק כ-340 אלף (!) תיקים של אנשים שנחקרו ולא הואשמו.
אף שמדובר ביוזמות ראויות, חשוב כי יתנהל דיון מעמיק ביחס לפגיעה החברתית הנלווית ולא פחות מכך בשאלת העיתוי וכריכתן עם אירועים לאומיים.
באופן כללי, המהלך שבו מדינה מנסה להעביר כמה שיותר אנשים לצד של האנשים הנורמטיביים הוא נכון וראוי. המחקר המודרני בתחום הענישה מעלה שאלות רבות ביחס למוסכמת היסוד שהייתה בעבר ביחס לאפקטיביות של ההרתעה. גם ההבנה הגוברת של המורכבות ההתנהגותית הנלווית לפעולות עברייניות, בפרט אלה מהסוג הקל, תומכת בתפיסה של גווני אפור הרבה יותר מאשר תפיסה של שחור ולבן.
בנוסף, יש מחקרים רבים הנוגעים לחשיבות של נורמות חברתיות בביצור שלטון החוק, התומכים בצורך להגדיל את הציבור שמחשיב עצמו כנורמטיבי. כך למשל, במחקר שערכו אלון הראל ואלון קלמנט עלה כי יש חשיבות רבה לקשר שבין שיעורם באוכלוסייה של אלה המתנהגים באופן קואפרטיבי עם החברה לבין היכולת לגנות חברתית את אלה הפועלים באופן הפוגע בה. גם ההצלחות המתועדות בעולם של יוזמות שיקומיות רבות ביחס לאסירים, תומכות בעמדה המקלה והמכילה במיוחד ביחס לאנשים שעבורם מדובר בהיתקלות הראשונה עם מערכת החוק.
למדינה יש אינטרס ערכי וכלכלי עליון למנוע מצב שבו אדם שביצע עבירה קלה, לעתים בגיל מאוד צעיר ובנסיבות מסוימות, הופך בעיני החברה לאדם לא נורמטיבי ומוקצה.
ואולם למהלכים הללו יש גם מחיר שגובר כאשר מביאים בחשבון את הכריכה של היוזמות האחרונות עם אירועי שנת ה-70. גם אם המושג "הרתעה" זוכה להתקפות שונות, אין ספק כי שיעור רחב באוכלוסייה הוא מה שמכונה בעגה המחקרית "צייתנים מותנים". אנשים אלה מוכנים לציית לחוק, כל עוד הם סבורים כי גם אנשים אחרים מצייתים לו. הענישה היא לא מה שגורם להם לציית, אך חשוב להם לדעת כי אלה שלא מצייתים לחוק נענשים בחומרה כדי לתקף את המוכנות שלהם לציית לו.
הקשירה בין יוזמות מחילה וחנינה אישיות לאירועים לאומיים חגיגיים היא כמובן מובנת ובעלת רקע היסטורי נרחב, הן בהקשר היהודי והן בהקשר העולמי. אולם ככל שהמטרה היא להגביר את הלגיטימציה של מערכת שלטון החוק בקרב בציבור הנורמטיבי - מטרה זו, באופן ובעיתוי שהיא נעשית, אינה מושגת ואף להפך.
ישנה סכנה שאנשים יפנימו, כי עבירות קלות כמו אלה שנמחקו, אינן חלק מהתרבות והנורמות החברתית הנדרשות בישראל. לכן, לכל הפחות, כאשר מדובר בפעולות שיש מאחוריהן, כפי שתואר, היגיון רב, מוסדות השלטון צריכים לדאוג לתקשר בצורה ברורה את היתרונות המצדיקים אותן ולא לערוך מהן "חגיגה לאומית".
קשה להסביר מדוע פעולות נכונות כשלעצמן צריכות להתבצע דווקא בתאריך מסוים, דבר המעניק, ולא בצדק, לציבור הרחב תחושה שהשלטון נוהג באקראיות ומעניק כביכול "מתנות" לפושעים. יש להבהיר כי מחיקת עבירות פליליות וחנינות אינן חלק מאיזושהי "מסיבה ישראלית", אלא אקט רציונלי וערכי לטובת הציבור בכללותו - ולא בשל תאריך עגול כזה או אחר.
■ הכותב הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.