מפגינים בכיכר הרפובליקה בבירת ארמניה ירוואן, החודש / צילום: רון שוורץ
הדמוקרטיות הליברליות של המערב זקוקות עד ייאוש לנסיוב של חדשות טובות. זה שנים אחדות שבגרונן תקוע רושם נסיגתן במאבק חצי-אידיאולוגי נגד משטרים סמכותניים (אותוריטריים). מתערער האמון שלהן ביכולת השיור של מוסדותיהן. מצביעיהן מאבדים את העניין, אם היה להם, בעקרונות מופשטים של שלטון-החוק, או של זכויות-היחיד, או של חופש-הדיבור. איבה כלפי "אליטות" וקוצר רוח כלפי תהליכים מורכבים של חקיקה ושל שיפוט, שולחים מספרים גדלים של מצביעים אל זרועות הפופוליזם.
יתרונו העיקרי של זה האחרון הוא ביכולתו לכווץ הן את הבעיות והן את פתרונן למשפטי חיווי קצרים ושווים לכל נפש. הפופוליזם הזה מזוהה עם הימין הרדיקלי במרכז אירופה ובארצות-הברית, אבל עם השמאל הרדיקלי באמריקה הלטינית ועם אסלאם מיליטנטי (לאו דווקא פונדמנטליסטי) בחלקים של המזרח התיכון ושל אסיה.
אבני הדומינו כמו התמוטטו. גלים אלקטורליים הנחילו ניצחונות לגיטימיים בהחלט למגמות סמכותניות בוונצואלה (1998 ואילך), בטורקיה (2002 ואילך), בהונגריה (2010 ואילך), בפולין (2015) ובעוד כמה שחקניות משנה. בחירות כלליות בגרמניה, ספטמבר 2017, הקפיצו את הימין הקיצוני אל מעמד מפלגת האופוזיציה הראשית בפרלמנט. בחירות כלליות באיטליה, לפני חודשיים וחצי, הקפיצו פופוליסטים וימין רדיקלי אל פסגת הטבלה, ובשבוע שעבר התבשרנו שהם הסכימו על נוסחת שלטון משותפת, בהתפתחות שאין לה תקדים במערב אירופה מאז מלחמת העולם השנייה.
בקנדה, שממנה נכתב השבוע הטור הזה, סקרי דעת הקהל חוזים ניצחון בחודש הבא למנהיג ימני פופוליסטי א-לה טראמפ בחבל אונטאריו, העשיר והמאוכלס בחבלי קנדה, שבו שוכנת העיר טורונטו. פרשן בעיתון המקומי "גלוב אנד מייל" תיאר השבוע את ההתפתחות הזו כ"התקוממות של אזור החיוג 905 נגד אזור החיוג 416". 905 הוא אזור מגוריו של מעמד בינוני, בדרך כלל לבן, אשר נפשו נקעה מצירוף של מסים כבדים, של חינוך מתירני ושל רב-תרבותיות בהנחייתן של אליטות יהירות מ-416.
לא לעולם חוסן
החיפוש הנואש אחר חדשות טובות העלה חרס במשך חודשים ארוכים. ואז באו ההפתעות של חודש מאי, בשתי ארצות המופרשות מן המכ"ם הפוליטי: תחילה בארמניה ואחר כך במלזיה. בשתיים האלה, בשני קצוות של יבשת אסיה, נרשמה התעוררות פתאומית ודרמטית של התגייסות עממית נגד משטרים סמכותניים. מה שקרה בהן שקול כנגד ניסוי בתנאי חוץ-מעבדה. אופטימיסטים יכולים לראות בהן ראיה שלא-לעולם-חוסן, והגל האנטי-ליברלי של השנים האחרונות יכול בהחלט להיסוב אחור.
כל אחת מהן הציגה נוסחה שונה לשינוי. בארמניה, הפגנות רחוב הפילו שליט סמכותני, אשר ניסה להערים על החוקה ולהאריך את שלטונו בחמש שנים. במלזיה, בחירות כלליות הורידו את מפלגת השלטון הכול-יכולה מקץ 61 שנה.
בארמניה מהלך המאורעות היה כמעט מנוגד לשכל הישר: האופוזיציה הובסה בבחירות, שבהן הממשלה רוקנה את רוב החמצן מן הזירה הפוליטית. תאבונו של המנהיג לא ידע גבולות. כדי להתגבר על סעיף בחוקה, המגביל את הנשיא הביצועי לשתי כהונות רצופות בלבד, הנשיא היוצא שינה את החוקה, והעביר את סמכויות הביצוע לידי ראש ממשלה. כמו ולדימיר פוטין ב-2008, הוא מינה את עצמו לראש הממשלה.
הוא לא הביא בחשבון את עוצמת התגובה, המיוחסת בראש ובראשונה למדיה החברתית. המונים, בייחוד צעירים, מילאו את הרחובות. ראש הממשלה קיווה להוציא את האוויר ממפרשי הרחוב בעימות פומבי ישיר עם מנהיג האופוזיציה. העימות ארך שתי דקות, וראש הממשלה יצא בטריקת דלת. ששה ימים אחר כך הוא נאלץ להתפטר.
להלן קרה משהו כמעט סוריאליסטי: הפרלמנט, שבו היה רוב למפלגת השלטון, העביר את כהונת ראש הממשלה לידי מנהיג של סיעת אופוזיציה קטנה. זה היה שווה ערך להצבעה של הכנסת הנוכחית למנות, נניח, את מנהיגת מרצ לראש הממשלה, אף כי למפלגתה יש רק חמישה מושבים בפרלמנט. הבית היהודי ואגודת ישראל הצביעו בעדה. בארמניה.
בן גוריון בלע שלטון
במלזיה המציאות הייתה מורכבת עוד יותר וסבירה עוד פחות. האופוזיציה איחדה את שורותיה כדי לנסות ולהפיל ראש ממשלה, החשוד שגנב איזה מיליארד דולר מקרן ממשלתית - ופיטר את התובע הכללי, שניסה להעמידו לדין. האופוזיציה התלכדה תחת מנהיגותו של אחד ממייסדי מפלגת השלטון, אשר כיהן כראש ממשלה במשך 23 שנה. הוא התייצב נגד מפלגתו המושחתת בגיל 92, יחד עם פעילי אופוזיציה, שהוא נהג לרדוף ואפילו לכלוא. נגד רוב הציפיות והתחזיות, האופוזיציה הביסה את מפלגת השלטון הנצחית, שאולי האריכה ימים יותר מכל מפלגה אחרת בעולם הדמוקרטי-פחות-או-יותר.
אסוציאציה ישראלית לתיאור הדרמה המלזית: דוד בן גוריון חוזר לשלטון שנתיים לאחר התפטרותו (1963) מכוח ניצחון בבחירות בראש רפ"י (1965), מסלק את מפא"י מן השלטון ומוריש את הנהגת המדינה לשמעון פרס/משה דיין שנתיים אחר כך. בפועל, רפ"י קיבלה רק עשרה מושבים, ושמשו של בן גוריון מיהרה לשקוע.
גם אם הניסיון של 30 השנה האחרונות לימד אותנו את מגבלות ההשתפכות על "ניצחון הדמוקרטיה הליברלית" (פזמון שגור לאחר נפילת הקומוניזם והאפרטהייד), ארמניה ומלזיה מלמדות אותנו החודש, שגם משטרים סמכותניים אפקטיביים אינם מחוסנים מפני התוצאות של יהירותם. חזון אחרית הימים של ניצחון בני-אור על בני-חושך אומנם לא התממש, אבל חזון העצמות היבשות עדיין בר-סיכוי.
קוראים אחדים התלוננו על חוסר הקשר בין הטור בשבוע שעבר, שעסק בפרס נובל לשלום, לבין הדרמה הישראלית-איראנית, תחילה בגילוי מסמכי המודיעין, אחר כך בהפצצות על בסיסי איראן בסוריה. ובכן, הטור הזה נכתב ארבעה ימים לפני פרסומו. ממילא רוב מאורעות השבוע בארץ ובעולם נמצאים מחוץ להישג ידו. לא ידעתי למשל מה יקרה בגבול עזה ביום הנכבה. איתכם הסליחה.