פארק Chidorigafuchi אחת מנקודות התצפית היפות ביותר לפריחת הדובדבן / צילום: רויטרס - Issei Kato
התיירות ליפן נעשתה אופנתית בשנים האחרונות. מסייעת לכך כמובן הירידה בשער היין, שהפכה את הנסיעה ליפן ממותרות שרק מעטים יכולים ליהנות מהם, למוצר תיירות לקהל רחב. המפגש עם יפן מעורר אצל אנשים קשת רחבה של תגובות: מהערצה גורפת ועד כניסה לדיכאון. רבים חוזרים כשהם מתפעלים מהניקיון המסנוור, מהסדר, מהשקט בתחבורה הציבורית, מהעמידה הסדורה בתור ומהאדריכלות פורצת הדרך. יש מי שמתרשם מהנימוס, מהקידות ומהנפנופים הטקסיים לשלום, ויש מי שרואה בקוד הטקסי המוגזם חזית שמסתירה חוסר יעילות, ורואה בו משטור יתר. באחת הקבוצות שהדרכתי השתתפה פסיכולוגית מפורסמת, שבמהלך ביקור במפעל ההרכבה של מכוניות מזדה, לא יכלה לשאת את מראה העבודה הרובוטית של הפועלים, ונתקפה זעם וייאוש.
הדעות על יפן נשענות בין היתר על דימויים חזותיים שטופחו במשך שנים ארוכות, והן כוללות נשים יפניות בקימונו שמצלות על עצמן בשמשייה, פריחת דובדבן על רקע הר פוג'י, סמוראי אוחז חרב קמורה, ועלי אדר יפני בסתיו. רבים מקשיבים להרצאות על יפן לפני הטיול, וכשהם נוחתים ביפן, הם לא מבינים איפה האסתטיקה היפנית שעליה שמעו ולמדו.
הם פוגשים ערים שמאופיינות באי-סדר, בבנייה צפופה שבה 20 ס"מ מפרידים בין בית דירות אחד לשני ובחוטי חשמל ותקשורת שתלויים מעל לרחובות קיוטו. לרגעים נדמה להם שחברת התיירות התבלבלה ולא הביאה אותם למקום שאליו חשבו שהם נוסעים. ואולי יש משהו בעייתי בדימויים האלה, ש"מוכרים" היטב את יפן לתיירים, אבל בעצם אינם משקפים כלל את יפן המציאותית?
"יש נטייה ליצור מיתוס מוקצן ומעוות ביחס ליופי, לעדינות, לנימוס ולאדיבות היפנית. יותר משהוא מתאר את החברה היפנית, הוא אולי מייצג יותר מכול תמונת מראה לחברה הישראלית. 'גאולה דרך האחר', כלומר - הם, לכאורה, כל מה שאנחנו לא", אומרת ד"ר אילת זהר, מרצה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, חוקרת תרבות חזותית ביפן.
"מסלול טיול שנוסע למקדש אסאקוסה (מקדש בודהיסטי פופולרי ברובע המשמר את אווירת העשורים הקודמים של טוקיו) ומשם למוזיאון אדו-טוקיו (מוזיאון שבו מוצגת אדו, העיר המסורתית, מושבו של השוגון, לצד טוקיו, בירת יפן מ-1868, והמהפך המודרני של יפן), ולסיבוב בגינזה (אזור הקניות והבילויים המפורסם ביותר בטוקיו, ריכוז של חנויות יוקרה ובתי כלבו), לא מייצג בשום צורה את חייהם רוויי המתח של תושבי העיר. נסי לחיות בטוקיו שלושה חודשים, להתגורר בדירת סטודיו של 20 מ"ר, ולנסוע ברכבות בשעות הלחץ, יומיום. זה ייתן מושג כלשהו. שלא לדבר על החיים בפריפריה של יפן - שם הנסיעות ארוכות בהרבה והפרנסה בצמצום רב.
"אי אפשר להכחיש, שליפנים עצמם חלק נכבד בטיפוח הדימויים הללו, בין היתר לצרכים שיווקיים, וכן להבניה של זהות וחיבור להיסטוריה, אבל יש רבים (ורבות) ביפן, שמתקוממים כנגד צורת ההצגה הזו, שיושבת ביסודם של חלק לא קטן מעסקי התיירות, שהופכים את הפנטזיה הזו למזומנים", אומרת ד"ר זהר.
הגיישה עם השמשייה
הדימוי של היפנית עם הקימונו והשמשייה המוכר כל-כך מעלוני התיירות לא נולד אתמול. כבר בסוף המאה ה-19 - תחילת ה-20 היה הלוק הזה חלק מצילומים מבוימים בסטודיו, של מה שהיה ארכאי כבר אז, ועוצב כדי לענות לטעמו של הקהל האירופאי. חוקרים מצביעים על כך שצורת ההצגה הזו היא אוריינטליסטית (הדרך שבה מתוארת תרבות המזרח בעיניים מערביות, בדרך כלל אינטרסנטיות), והיא הופכת את הנשים היפניות לאובייקט, לחפץ. במאה ה-19 וראשית ה-20 נתפסו הנשים היפניות - בניגוד לנשים האירופיות של התקופה הוויקטוריאנית - כזמינות מינית וככלי שרת העומד לרשותו של המתבונן המערבי.
"כך התקבע דימוי אחד ויחיד של נשים יפניות - כשהן בקימונו, מוקפדות ומושלמות, ללא רבב ובתפקיד היפהפייה הנרדמת", אומרת זהר, "כאילו שלנשים יפניות אין חיים, ילדים עם שיעורי בית, תינוקות צורחים, כביסות, סירים על האש, בעל מעצבן, חדשות בטלוויזיה ושאר תלאות העולם.
"יפן מזוהה עם יופי, עידון, חביבות, מתיקות, נחמדות וצייתנות. יפן, כך בדמיון המערבי, היא מדינה שהדימוי שלה הוא הדימוי של הגיישה - אישה צייתנית, אבל גם פתיינית ואקזוטית, שאינה מעוררת גלים ו/או מבקשת להיות דומיננטית מדי. אלו חוטאים למציאות היפנית והופכים את יפן עצמה, כמו את האישה היפנית, למושא לתשוקה אשר משרת את הפנטזיה האירופית ביחס ליפן כמקום אחר מרוחק, מוזר ואקזוטי", אומרת ד"ר זהר.
אין כמו הגיישות לסמל את האקזוטיקה הזו. תיירים מערביים מתעניינים בהן מאוד, בלי שום פרופורציות למזעריות התופעה בחברה היפנית. חלק מהתיירים עדיין לא הצליחו להפנים שגיישה היא לא זונה, אלא מארחת שממשיכה במסורת של שירה וריקוד שהיתה נהוגה בתקופה אדו, לפני המעבר של יפן לתהליכי מודרניזציה, ומייצגת (ויש האומרים, משמרת) תרבות עבר שלמעשה נכחדה.
איילת אידלברג, אנתרופולוגית וחוקרת תרבויות ודתות במזרח אסיה, מדריכה טיולים ליפן למעלה מעשרים שנה. היא הגיעה ליפן לראשונה כתרמילאית, עבדה ולימדה ביפן, וכיום מעבירה הרצאות לקהל הרחב על תרבות יפן. רוב הנוסעים אשר נרשמים לטיולים שלה, מגיעים בזכות החשיפה שלהם להרצאותיה, והם בבחינת תיירים שלא באים טאבולה ראסה ליפן.
"כמי שמתווכת למטיילים את יפן, אני מנסה להגיש אותה כמו סשימי. כפי שהדג הטרי מספיק טעים כמות שהוא, ולא צריך לבשל אותו או להוסיף לו תבלינים, כך יפן לא צריכה שימכרו אותה עם סיפורים ופנטזיות. להרבה מערביים יש למשל פנטזיות שאומנויות הזן מייצגות את יפן. אני מסבירה שרק אחוז זעום מהיפנים בכלל עוסק באומנויות הזן או מכיר אותן אפילו.
"אני מציגה את יפן לטוב ולרע. יש בה גם תופעות קשות כמו אלימות במשפחה, השעבוד למקום העבודה וגישה חינוכית נוקשה שרואה את טובת הקולקטיב על פני היחיד. יפן מדהימה, מרגשת, קשה, בלתי נסבלת, יפהפייה ומכוערת. יש בה את האוכל הכי טעים, והכי מגעיל. יש בה אסתטיקה וחוסר טעם. היא מסקרנת בכל היבט. אפשר להגיד עליה דברים רבים, וגם את היפוכם הגמור".
פריחת הדובדבן והלאומנות
אחת האטרקציות המפורסמות ביותר בתיירות ליפן, אולי הסמל האולטימטיבי של התיירות למדינה, היא פריחת הדובדבן. תיירים רבים יופתעו לשמוע שכל הפולחן סביב הסאקורה, הפריחה הלבנה-ורודה המפורסמת, אינה מסורת יפנית עתיקת יומין. אם כבר, פריחת השזיף היא הפריחה המסורתית שעליה התפייטו המשוררים.
"הדובדבן הפך לסימבול לאומי רק בסוף המאה ה-19, בתוך תהליך של חיפוש וייצוב של דימויים לאומיים-לאומניים, כחלק מתהליך המודרניזציה של יפן והרצון להיות 'אומה מודרנית' - בעלת עבר משותף וסימבולים לאומיים", מסבירה ד"ר זהר. "אפשר להוסיף לרשימה גם את הערצת הר פוג'י, טקס התה, טירות הסמוראים, בושידו ודת השינטו, ועוד כהנה וכהנה מושגים 'מסורתיים' שהומצאו אז".
חוקרים של תרבות יפן מצביעים על הקשר שנוצר בשנות ה-20 וה-30 בין המשטר הפשיסטי ביפן לבין דימויים, תמימים לכאורה, של פריחת הדובדבן והר פוג'י כסמלים לאומניים, המייצגים נאמנות לאומה והקיסר שבראשה. ענפי הדובדבן הפורח הם סימבול מוכר של הלאומנות היפנית, עד כדי כך, שנשים צעירות נופפו בענפי דובדבן פורחים כדי ללוות לשלום את טייסי הקמיקאזה שיצאו למשימתם האחרונה.
טייסי הקמיקאזה, חלקה של יפן במלחמת העולם השנייה ותוקפנותה כלפי שכנותיה בשנים שלפני המלחמה, הם לא נושאים שנוח ליפנים להעלות. הרבה יותר קל ומתגמל לדבר על סמוראים מהמאה ה-16 מאשר על טייסים מתאבדים מהמאה ה-20. על רקע זה, מעניין לבחון את הירושימה ואת אתרי הזיכרון לקורבנות הפצצה.
רן צויגנברג, פרופסור באוניברסיטת פנסילבניה, שתחום המחקר שלו הוא היסטוריה יפנית ולימודי זיכרון, תיעד את תהליך בנית הדימוי החדש של הירושימה לאחר הטלת פצצת האטום. "כל החומר התיירותי אחרי הפצצה בא למחוק דימוי אחד של הירושימה ולצייר דימוי אחר", הוא אומר. "הירושימה נהייתה מוקד תיירות, ופרנסיה היו נחושים להשאיר את הרושם הראוי על המבקרים. "הדימוי הראוי הוא הירושימה כעיר השלום - למרות שהיא התפרסמה דווקא כעיר צבא לפני המלחמה ועיר יאקוזה (פשע מאורגן) אחריה. אבל הדימוי החדש הוא כל-כך מקובע, שנורא קשה לראות את המקום כשום דבר אחר.
"הדימויים האלה מחקו את העבר הבעייתי של העיר וגם את ההווה המרתק שלה, והתיירות היא שותפה פעילה בפרויקט הזה. תיירים מצפים לחוויה רוחנית נעלה, ומקבלים את זה בפארק השלום. כל זקן ברחוב הוא ניצול, כל ילד שמניח זר הוא מתוק ותמים ושואף לשלום (ולא סתם ילד בית ספר משועמם כמו שאנחנו היינו ב'יד ושם'). זרים רואים את המציאות כמו שהם מצפים לה, לפי הדעות הקדומות והציפיות המקדימות שלהם. לרוב התיירים אין כלים לראות מעבר זה.
"תעשיית התיירות לא רק שאינה פועלת כנגד המגמה הזו אלא מחזקת אותה, ולכן היא פורחת. מה הנזק שדימויים כאלה עושים? הם משטיחים חברה עם עבר והווה וגיוון, והופכים אותה לפריחת דובדבן וגיישות. זה מקום הרבה יותר מגוון ומעניין".
בין הירושימה למצדה
אישית, אני לא חווה את הירושימה כך. אני כמובן לא יכולה להעיד על החוויה של כל תייר שמגיע להירושימה, אבל כשאני מבקרת בפארק ובמוזיאון עם קבוצה, אני משתדלת להפנות את תשומת לבם לדברים שבעיניי הם משמעותיים. המוזיאון לכאורה מאוד ניטרלי. הוא לא מכוון להאשים את האמריקאים, להבדיל מ"מוזיאון המלחמה" בסייגון שבוויטנאם, למשל.
עם זאת, מה שחסר במוזיאון הוא הרקע לכניסתה של יפן למלחמה, וזה התפקיד שלי, להזכיר את הנרטיב היפני של "המשטר הצבאי" שאשם בכול, כאילו היפנים עצמם לא היו חלק ממנו. אבל צריך גם להזכיר שמי שיצא נגד המשטר הצבאי, מצא את סופו בדרך אלימה.
ממש בקצה הצפוני של פארק השלום, קרוב מאוד למבנה הדום (Dome) שהפך לסמל של ההפצצה, וסמוך לגשר שאליו כיוון הטייס ברגע הטלת הפצצה, מצוי מבנה של ארגון PL (Church (of Perfect Liberty, ארגון דתי קיצוני שתומך בבתי חולים ומוכר בקבוצות הספורט שלו. הארגון מציג עצמו כשוחר שלום, אבל הוא למעשה אחד מתוך כאלף ארגונים לאומניים מיליטריסטיים שקיימים היום ביפן. זה המקום שלי לחשוף את הצדדים השונים של יפן ולהציג בפני המטיילים את הפן הפציפיסטי מול המיליטריסטי בתרבות היפנית. שניהם קיימים בה.
אולי בעקבות סרטים הוליוודיים על מלחמת העולם השנייה, היפנים - במיוחד החיילים - נתפסים כאכזריים במיוחד. בטיול יש לי אפשרות להעלות אל פני השטח את הדימויים שיש לנו ולשאול האומנם היפנים אכזריים יותר מעמים אחרים? האמריקאים הכחידו את התושבים הילידים של אמריקה ושיעבדו אפריקאים למטרות כלכליות, אבל הדימוי האכזרי והנצלני לא דבק בהם.
תיירות היא לא קורס אוניברסיטאי, אבל היא הזדמנות להיפתח לאפשרויות נוספות. רבים מהמטיילים מופתעים כשאני מספרת שיפנים רבים רואים בהטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי את הצלת יפן. לדעתם, הטלת הפצצה הייתה נקודת המפנה שחייבה את המשטר הצבאי להיכנע. אילולא הכניעה, היו מחייבים את בני עמם להילחם עד אחרון היפנים. "ל*מו*ת או* ל*כ*ב**ש* א*ת ה*ה*ר", כמו שכתב ז'בוטינסקי, הוא לא עיקרון זר ליפנים, וזה לא מקרי שהתיירים היפנים שמגיעים לישראל מתעניינים מאוד בסיפור מצדה.
דווקא המבט על האחר מאפשר לנו להשיב את המראה אלינו, ולבחון את הערכים ואת סדר העדיפויות שלנו. כמו שכל מדינה מספרת באופן סלקטיבי את ההיסטוריה של עצמה ומשמיטה פרקים שלא נוח לה איתם, כך כל תייר זוכר ומשמיט חלקים מן החוויה היפנית שלו.
לדימויים שאנו נושאים איתנו יש משקל רב על הדרך שבה אנו חווים את המקום. מבט אובייקטיבי הוא נדיר. הגן היבש בריואנג'י שבקיוטו, שלא מאפשר למתבונן לראות את כל 15 הסלעים המרכיבים אותו, הוא תזכורת לכך שאנחנו לעולם לא רואים את התמונה המלאה. לא דומה חוויית התרמילאי ביפן, לזו של הנוסע העצמאי; לא דומה חווית החוקר האקדמאי לזו של הדיפלומט, ולא דומה חווית הנוסע העסקי, לזו של טיול מאורגן.
נחשפתי למגוון רחב של תגובות ל"חוויה היפנית" ולמדתי שאין צורך ליצור דימוי אקזוטי ליפן על מנת לשווק אותה. יפן מרתקת, והיא פתח למסע חיצוני במרחב היפני, כמו גם למסע פנימי אל תוך עצמ נו.